אימוּת הנבואה

השווה את ארבע הדעות הבאות שנאמרו לפרשתנו:

הרמב"ם, מתוך הקדמתו לפירוש המשניות (התרגום של הרב קאפח, מוסד הרב קוק תשכ"ג):

ונשאר כאן ענין גדול צריך לבארו. והוא, שהנביא אם נתנבא ברעות לבני אדם שנתחייבו בכך, כגון שיתנבא על רעב או חרב, או שהתפך ארצם, או שירדו עליהם ברקים וכדו' ולא נתקיים שום דבר מזה אלא נמחל להם ועבר מצבם בשלום, לא יתברר בזה כזבו של הנביא ויהיה נביא שקר ויתחייב מיתה, כי ה' יתברך ניחם על הרעה, ואפשר ששבו ופירשו מחטאותם, או שהאריך להם ה' בחכמתו ודחה פרעונם לזמן אחר, כמו שעשה עם אחאב באמרו לו ע"י אליהו (מלכים א' כ"א כ"ט) "לא אביא הרעה בימיו, בימי בנו אביא הרעה על ביתו", או שמחל להם בגלל טובה שעשו מלפני כן, ולא על כגון זה אמר הכתוב (דברים י"ח כ"ב) "ולא יהיה הדבר ולא יבוא".
אבל אם הבטיח שטובות תבואנה בזמן מסויים כגון שיאמר, ששלום יהיה בשנה זו והיתה מלחמה, או שיאמר שהשנה תהיה גשומה וברוכה והיה רעב ובצורת וכדומה לכך, הרי זה נביא שקר ונתברר שטענתו שוא ושקר, ועל זה אמר הכתוב (דברים י"ח כ"ב) "בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו" כלומר שלא יפחידך וירתיעך מלהרגו דתיותו (בתרגום הישן: אמונתו) וישרו וחכמתו, כיון שהגיס רוחו וטען בדבר חמור, ודיבר שקר על ה', לפי שה' אם הבטיח טובה לעם ע"י נביא הוא מקיימה בהחלט, כדי שהתאמת נבואתם אצל בני אדם, והוא אָמְרם עליהם השלום (ברכות ז' ע"א) "כל דבר שיוצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר".
אבל מה שפחד יעקב אחרי שהבטיחו ה' בטוב באמרו לו (בראשית כ"ח ט"ו) "והנה אנכי עמך" ומצאנו שפחד פן יספה שנאמר (בראשית ל"ב ח') "ויירא יעקב מאד ויצר לו..." ואמרו חכמים בזה, שפחד מחטא חמור שיתחייב עליו השמדה, והוא אמרם (ברכות ז' ע"א) "קסבר שמא יגרום החטא", משמע מזה שאפשר שיבטיח ה' טובה ויכריעו העונות ולא יתקיים אותו הטוב. דע, שאין זאת אלא במה שבין ה' לנביא, אבל חלילה שיאמר ה' לנביא להבטיח לבני אדם טובה בסתם ולא תתקיים אותה הבטחה, לא יתכן דבר זה, לפי שלא היה נשאר לנו במה לאמת את הנבואה. וכבר נתן לנו יסוד בספרו שהנביא יבחן באמיתת הבטחותיו. ועל היסוד הגדול הזה רמז ירמיהו במחלוקתו עם חנניה בן עזור (ירמיהו כ"ח ז'-ח'-ט').

רלב"ג:

...וראוי לחקור כאן מספק עצום יקרה בזה, וזה, שלא יתאמת – אע"פ שלא יהיה הדבר ולא יבוא – היות זה המיעד בו נביא שקר.
וזה, שאם היה בזה היעוד רע – הנה ה' יתברך חנון וניחם על הרעה, כמו שנתבאר מדברי ירמיהו אל חנניה (ירמיהו פרק כ"ח): אם היה היעוד טוב, גם שם לא יבחן הנביא אם לא יבוא, שהוא נביא שקר, כי אולי יעד ה' הטוב ההוא מפני טוב דרכיהם, וכאשר סרו מדרכם הטובה, ינחם ה' יתברך מהטוב אשר דיבר להביא להם, כמו שאמר ירמיהו (פרק י"ח) "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה..." והנה התבאר מזה, שגם היעוד הטוב חוזר! והיות הענין כן, הנה יפול ספק, במה מהיעודים יבחן הנביא?
ונאמר, כי לא יבחן הנביא בשום יעוד שיהיה בו תנאי או שיהיה בכחו תנאי, רוצה לומר שמעצם היעוד יתחייב תנאי...
והנה יבחן הנביא בכל מה שיאמר מהדברים שהם כך בעת ההוא, היה טוב או רע; שאם לא נמצאו כן, נודע באמת שהוא נביא שקר וזהו אמרו "ולא יהיה הדבר".
ויבחן הנביא עוד, במה שיודיע מהדברים העתידים, שאין בהם טוב ורע לאיש או לאנשים, שהיה אומר שיתחדשו על דרך המופת או שלא יהיה בחידושם דבר זר אצל הטבע, כי כשיתבאר שלא יבוא מה שיעד בו, הנה נתבאר שהוא נביא שקר.

ר' חסדאי קרשקש, אור ה' מאמר ה' כלל ד':

...אבל מה שאפשר שיאמר בזה לפי מה שיראה הוא, שאין הפרש בין יעוד הטוב לזולתו וכמו שיורה עליו פשט הכתוב, שאמר "אשר ידבר בשם ה'"... ולא חלק בדברים, אלא שהכוונה בו כאשר ידבר הנביא להודיע על היותו נביא – ויודע בייעודו אם בחידוש אות, וזה ייאמן בפעם אחת, שלא יהיה חשד באות ההוא, או בייעודו לדברים העתידים ויצטרך בזה השנות (=או יבחן ע"י שמיעד דברים עתידים ואז דרוש יותר ממבחן אחד) – וכאשר ידבר הנביא בדרך הזאת, אם שלחו ה' אי-אפשר בדבר ההוא שישתנה, יהיה יעוד טוב או רע, ויורה על זה הכתוב שלפניו: אמר (י"ח כ"א) "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'" – שכבר ייראה מזה שהכוונה היא לדעת, אם הוא נביא שלוח והודעתו גם כן לתכלית זה בעצמו; וכן הישרתנו (=הדריכה אותנו, הישירה אותנו) הקבלה האמתית, שכשהיה דיבור הנביא על האופן הזה להודיע היותו נביא שלוח, שאמר "שלא יהיה הדבר ולא יבוא..." כאמרו (מלכים ב' א' י') "ואם איש אלוקים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמשיך"; וכבר קדמנו אדון הנביאים באמרו (במדבר ט"ז) "אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקודת כל אדם יפקד עליהם – לא ה' שלחני" ואם היה שהיעוד הרע חוזר באופן הזה, כבר היה אפשר שימותו כמות כל האדם ושהשם שלחו... ואמנם כשהדיבור איננו באופן הזה, רצוני לומר, בדרך אימות הנבואה, אלא ליעוד רע או לטוב, על צד הגמול והעונש... והוכפלו התנאים בתורה (ויקרא כ"ו) "אם בחוקותי תלכו... ואם תשמעו לי... ואם לא תשמעו לי" עם היות שהנביא ביעוד ישמיט התנאי ההוא ולא יזכירנו, הריהו כאילו נאמר בפירוש.
וכאשר לא יגיע הטוב או הרע שייעד, איננו סתירה לדברי הנביא, כי כבר התפרסם, שדבריו בזה על צד הגמול והעונש, שהוכפל בו התנאי הזה בתורה.
ויתחייב מזה גם כן, שדיבור הנביא כשאיננו ביעוד טוב ורע, כי אם בענינים קרו או יקרו כמאמר שמואל אל שאול בדבר אתונו, הנה צריך שיגיע דבר הנביא, ואם לא יגיע – "הוא הדבר אשר לא דברו ה'". ויהיה אם כן הכתוב כולל ובלתי מפרש ביעודים כפשוטו, כי בדבר הנביא בייעודים הטובים והרעים, הרי הוא מפרש בו התנאי, למה שהוא מקובל אצלנו וסדור בפינו בתורה שבכתב. ולפי זה יהיה מאמר חז"ל "כל יעוד שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר" (ברכות ז' ע"א) ראוי שיובן כשלא היה תנאי בעצמות...

אברבנאל:

...ואשר אאמינהו בו אני הוא, שפעולות הנביא ודבריו הם בשלושה מינים: מן האותות והמופתים בשינוי הטבע, ומן הגדת מה שקרה ומה שיקרה מדברים היו או יהיו מבלתי שיהיה בהם טוב או רע, ומן היעודים הטובים או הרעים לאומר או לאיש בעתיד. והנה בחינת הנביא תהיה במין הראשון והשני בלבד, לא בשלישי. והשכל יגזור בזה, כי הבחינה אין ראוי שתהיה כי אם בדרכים הנעשים לתכלית הבחינה, לא במה שיכלול הגמול והעונש...
ואל תקשה אלי ממאמר משה (במדבר ט"ז) "אם כמות כל האדם"... וממאמר אליהו (מלכים ב' א') "אם איש אלוקים אני תרד אש" כי לא נאמרו לאמת נבואותיהם, כמו שחשב הרב חסדאי (קרשקש), כי כבר היו נביאים מוחזקים ומה להם עתה להבחן, אם היו נביאים אם לא. אבל זה מאתם עונש ומשפט, לא בדרך בחינה...
ולזה היה מאמר ירמיהו כולו כפשוטו: "רגע אדבר... ורגע אדבר..." שפעמים ידברו על ידי נביאו או בלתי יעוד רע או טוב ויחזרו כולם בשינוי המקבלים ומעשיהם... ואמר שכחומר ביד היוצר הם בידו בית ישראל, רצה לומר שלא יבטחו ביעודים הטובים שהבטיח לאבותם, וגם לא יתיאשו ביעודי העונשים שיתרו בהם הנביאים, כי כל זה יחזור בהשתנות האנשים. ולא נצטרך לדחוק הכתובים בפירושים זרים, כאשר פירשום הראשונים...
ואמנם מאמר חז"ל (ברכות ז') שכל יעוד היוצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר אם נפרש אותו כרלב"ג, כשלא יהיה התנאי בעצמות, או שנאמר והוא היותר נכון, שהמאמר ההוא היא סברה, שחשב האומר אותו, שהיעוד הטוב אינו חוזר. וכבר כתב הרב הגדול (=רמב"ם) בפירוש פרק חלק, שהמאמרים שאינם לענין מעשה או בענין הדין, שאין האדם מחוייב להאמין בהם, כי אם לפי שיהיה מסכים אל שרשי התורה ועניניה, כי הסברות ההן לא היו הלכות למשה מסיני לחכמים ההם, כי אם מחשבה וסברה עיונית, לא זולת זה.