פרשת "החדש הזה לכם"

פסוק ט"ו

"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ"

מכילתא:

"שבעת ימים מצות תאכלו" – לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות.

רש"י:   

ד"ה שבעת ימים: ובמקום אחר הוא אומר (דברים ט"ז ח') "ששת ימים תאכל מצות" – למדנו על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה, ובלבד שלא יאכל חמץ.
ומנין שאף ששה (=ששת הימים האחרים של פסח) שהוא רשות?
זו מידה בתורה: דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, מה שביעי רשות – אף ששה רשות.
(פירוש ר' אברהם ברלינר: מה שביעי רשות, דכתיב (דברים ט"ז ח'): "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'", דלא כתיב "תאכל מצות", שהרי הוציאו מן הכלל, אף ששת ימים רשות, שאם רוצה אוכל בשר בלא לחם).
יכול אף הלילה הראשון רשות? תלמוד לומר (שמות י"ב י"ח) "בערב תאכל מצות".

(כך הגירסא בהוצאת רש"י לר' אברהם ברלינר "זכור לאברהם", וכתב שכן היא גם דעת חזקוני ו"מנחת יהודה". ובפירוש "צידה לדרך" על רש"י כתב על הגירסא הנמצאת בחומשים שלנו: "ושבוש גדול הוא".)

ראב"ע: 

ד"ה שבעת ימים: ...והנה הזכיר על הפסח "שבעת ימים תאכל מצות" חיוב על דרך הפשט, ובעד (דברים ט"ז ג') "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים". ובעבור זה כתוב (שמות י"ב כ') "כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות" – חיוב בארץ ישראל ובחוצה לארץ.

ראב"ע, פסוק כ':

ד"ה כל מחמצת: הזכיר העונש תחילה ואחר כך האזהרה, ואין "בכל מושבותיכם תאכלו מצות" – רשות, כמו (שמות ל"ה ב') "ששת ימים תעשה מלאכה", רק חיוב – "למען תזכור".

ראב"ע, יסוד מורה שער ה':

ויש שבעת ימים מצות – על דרך הפשט הם חיוב, כי הכתוב הזכיר ואמר (דברים ט"ז ג') "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני... למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", והנה הזכיר הטעם כי עד שבעה ימים אכלו ישראל המצות, כי הענן היה הולך יומם ולילה עד שטבע פרעה, אז הסיעם משה עד שנעשה המשכן.

פסוק ט"ו

"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם"

פסוק כ'

"כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת"

ר' יוסף אבן כספי, משנה כסף, פסוק ט"ו:

ד"ה שבעת ימים מצות תאכלו: אין הכרח לדמיונים, שיהיו ממין אחד קרוב עם הדברים שהם דמיונים להם. ולכן אינו מחויב, שעשותנו מדי שנה בשנה אכילת מצות שבעת ימים יהיה, כי כך עשו שבעת ימים בצאתם, מיום צאתם עד יום טבוע פרעה, כמו שאמר אבן עזרא, כי כך נצטוינו לעשות שבעת ימים, אף על פי שלא אכלו אבותינו רק יום אחד, כי הוא מספר נהוג בארץ ההיא גם שבעת ימי המשתה וימי השמחה, או אף ימי אבל, כי הוא כלל שבוע אחד; והראייה על זה, כי נצטוינו לעשות סוכות שבוע ימים, "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", והוא היה זמן רב.

פסוק כ':

ד"ה תאכלו מצות: לחנם דקדק אבן עזרא, בשאמר שאין "תאכלו מצות" רשות, רק חיוב למען תזכור; כי אין צורך למצוה הכוללת, לאמרה בדברים הנהוגים בטבע, לדקדק אם הוא רשות או חיוב, כי אמור על דרך המשל (שמות כ' ט') "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" אינו מצוה, אבל זכר הנהוג בטבע, כי אין ראוי לחכם שיצווה המון העם לאכול לחם, כי אנו זריזים בזה מאוד, נער וזקן טף ונשים.
האם היה נכון למשה או לשם שיאמר: "בכל מושבותיכם תאכלו לחם יום יום, ואכלו אותו מצות"? – ואם ימלטו בפסח איש או אישים מה שלא יאכלו לחם (=מצה) יום או יומיים לאיזו סיבה שיהיה, אין היזק בזה. ואין זה דומה למצוות אכילת בשר הפסח בלילה הראשון עם כל תנאיו.
אבל בכלל מן היותר נאות הוא לאיש ואיש שיאכל לפחות כזית מצה יום יום, זכר למה שהיה, והתכלית, כדי שנזכור פלאות ה' עד שנדעהו תמיד.

ויקרא פרק א' פסוק א'

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר"

רשב"ם:

ד"ה ויקרא אל משה: לפי שכתב למעלה בסוף הספר (שמות מ' ל"ה) ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד וגו', לכך קראהו הקב"ה מתוך אהל מועד, וכן פירוש המקרא: ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר אליו לאמור: "מאהל" מוסב על "ויקרא" כמו (שמות י"ט ג') "ויקרא אליו ה' מן ההר לאמור"; (במדבר ז' פ"ט) "וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת" – מעל הכפורת שמע את הקול – אף כאן מן האהל שמע את הקול; וכן (שמות ג' ד') "ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה".

הרכסים לבקעה:

אם כדברי הרשב"ם ש"מאהל מועד" מחובר אל "ויקרא אל משה", היה האתנחתא במילת "אליו" ולא ב"משה".