חג הסוכות

פסוק מ"ג

"לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

ספרא כ"ז:

ר' אליעזר אומר: סוכות ממש היו, ר' עקיבא אומר: סוכות ענני הכבוד היו.

רש"י:

ד"ה כי בסוכות הושבתי: ענני כבוד.

הסבר מה ראה רש"י ללכת לפי דעת ר' עקיבא כאן ולא לפרשו כמשמעו?

פסוק ל"ט

"אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי"

רש"י:

קרבן שלמים לחגיגה; יכול תדחה את השבת? תלמוד לומר: "אך" – הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה.

ראב"ע:

וטעם "אך" בעבור שהזכיר בפרשה שהיא קודם זאת עינוי הנפש, אסר להתענות בחג הסוכות, כי בו כתובות (דברים ט"ז) "ושמחת בחגך" וכן "והיית אך שמח".

רשב"ם:

אף על פי שראש-השנה לזיכרון ויום הכיפורים לכפרה, אבל סוכות בא לשמחה ולהודאה על שמילא בתיהם כל טוב בימי אסיפה.

רנה"ו, (ביאור):

ויש לפרש יותר על דרך זה: לפי שציוה בחג זה על השמחה בפרשה זו, וכן כתוב להלן (דברים ט"ז ט"ו) "והיית אך שמח".

1.

הסבר מה המשותף בפירוש רש"י והביאור – ביחס למלה "אך" – ובמה נבדלים הם משני האחרים?

2.

במה דומה פירושו של רשב"ם לפירושו של ראב"ע, ובמה הוא עולה עליו?

3.

שני קשיים רצה רש"י ליישב בדבריו – אילו הם?

פסוק מ"ג

"לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"

רשב"ם:

ד"ה למען ידעו דורותיכם: פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה: סוכה ממש. וזה טעמו של דבר: חג הסוכות תעשה לך באוספך מגורנך ומיקבך, באספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב, דגן ותירוש ויצהר; למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתיכם מלאים כל טוב. ואל תאמרו בלבבכם: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח'). וכסדר הזה נמצא בפרשת עקב תשמעון: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה וגו'. ויאכילך את המן וגו'". ולמה אני מצוה לך לעשות זאת? "כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה ואכלת ושבעת ורם לבבך ושכחת את ה' וגו' ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח'). ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות לזיכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הקדוש ברוך הוא את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב. לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב, פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה.

ספר החינוך:

מצות סוכה, שנצטוינו לשבת בסוכה שבעה ימים, שנאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים". ויום ראשון הוא יום ט"ו בתשרי.
משורשי המצוה מה שמפורש בכתוב, למען נזכור הנסים הגדולים שעשה האל ברוך הוא לאבותינו במדבר בצאתם ממצרים, שסיככם בענני כבוד, שלא יזיק להם השמש ביום וקרח בלילה.
ויש שפירשו שסוכות ממש עשו להם בני ישראל במדבר, ומתוך זכירת נפלאותיו שעשה עמנו ועם אבותינו נזהר במצוותיו ברוך הוא ונהיה ראויים לקבלת הטובה מאתו. זה חפצו ברוך הוא, שחפץ להיטיב.

מלבי"ם, אמור כ"ז:

ומאן דאמר "סוכות ממש", רצונו לומר שהדורות הבאים בל ירום לבבם בעת האסיף שמלאו בתיהם טוב, ויחשבו העולם הזה לבית חייהם ותכליתם, ידעו וישימו על לב, "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", להעיר אוזנם שהעולם הזה מלון אורחים ודירת עראי, וכן יצאו מדירת קבע אל דירת עראי, שזה רמז הסוכה, כמו שאמרו חכמי לב.   

1.

מה בין הרשב"ם ובין המלבי"ם בטעם מצות ישיבה בסוכה?

2.

מה בין שני הנ"ל לבין טעמו של ספר החינוך?

3.

ישנה חולשה אחת בטעם הניתן בספר החינוך ובטעם הניתן במלבי"ם, שאינו בטעם הניתן על ידי הרשב"ם. איזו היא?