דברי משה לישראל

גיליון זה הוא המשכו של גיליון ואתחנן תשכ"ט, עיין שם ובעלון ההדרכה שם.

פסוקים ד'-ה'

"פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ
אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ..."

אברבנאל, מקשה:

אם היה שדיבר עמכם בהר פנים בפנים, מה טעם 'אנכי עומד בין ה' וביניכם'?

ביישוב קושיה זו נאמרו פירושים שונים:

ראב"ע:

ד"ה הנה אנכי עומד: ...וייתכן להיות פירוש הנה 'אנכי עומד בין ה' וביניכם' אחר מעמד הר-סיני. והטעם, שהוא דיבר עמכם פנים בפנים, ומאותו היום הייתי אני עומד בין ה' וביניכם 'כי יראתם'.

רמב"ן, פסוק ה':

ד"ה אנכי עומד בין ה'...: כי הוא היה עולה להר ושומע דברי השם ויורד ואומר להם, עד שדיבר ה' עמהם פנים בפנים. וזה רמז אל כל מה שנזכר בפרשה (שמות י"ט) "בחודש השלישי" מתחילת (ד') "כה תאמר לבית יעקב" עד (כ"ד) "ויאמר ה' אליו לך רד...". 

הכתב והקבלה:

ד"ה דיבר עמכם: ברוב המקומות מחובר לדיבור מלת 'אל' (דברים א') "דיבר אלינו בחורב", (דברים ה' ט') "דיבר ה' אל כל קהלכם", ופעמים מחובר לדבור מלת "את" ו"עם": (שמות ל"ד) "עד בואו לדבר אתו" וכן (בראשית מ"ב) "דיבר האיש... אתנו קשות", וכן (בראשית כ"ט) "עודנו מדבר עמם". ועל דרך הפשט, נראה שאין הבדל ביניהם, כי מצאנו מלת "את" שהוראתה כמו "אל": (תהלים ס"ז) "יאר פניו אתנו" במקום "אלינו" כמו (במדבר ו') "יאר ה' פניו אליך"; וכן (בראשית ל"א) "לעשות עמכם רעה" במקום "לעשות לכם"; אמנם כשנדייק יש לדיבור המחובר במלת את או עם הוראה מובדלת מהתחברו במלת אל ולמ"ד.
כשהדיבור מתחבר עם אל ועם למ"ד, נשאר הדיבור תמיד אצל צד אחד מן המדברים, שהמדבר יציע דבריו לפני השומע בלתי מחייב אל התשובה. אמנם כאשר דיבור מחובר בעם או את, ירמוז על מין דיבור שהיו שנים מחליפים זה עם זה, פעם זה מדבר ופעם זה מדבר, אחד שואל ואחד משיב (ווארט-וועקסעל), והוא המכוון במלות אתו ועמו, המורים תמיד על השוואת הנושאים שהם בעניין אחד, אלא שהוא מייחס תמיד הדיבור אל זה שהיה דיבורו ראשון, כמו שאמר (בראשית כ"ט) "עודנו מדבר עמם", שהיו הרועים גם כן מדברים, אלא שתלה הדיבור ביעקב, שפתח הדיבור תחילה; והיפך זה כשיאמר "וידבר לו", "וידבר אליו", ירצה בו דיבור פרטי נבדל מן הדיבור המצוי, והיינו דיבור הנשאר אצל צד אחד מן המדברים, שהתכוון לשפוך דבריו לפני המקבל ולהגיד לו דבר בלתי מחייב אל התשובה
והנה כשהשמיע הקדוש ברוך הוא עשרת הדברים לאוזני בני-ישראל, לא היה הדיבור נשאר על צד המשמיע יתברך לבד, אבל היה נעתק אל בני ישראל גם כן. כמו שאמרו במכילתא: "שהיו אומרים על הן הן, ועל לאו לאו". ובמדרש שיר השירים אמרו (על הפסוק "יישקני מנשיקות פיהו") דרך מליצה:
"הדיבור היה מחזיר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו: מקבל אתה עליך את הידבור הזה? כך וכך דינין יש בו, כך וכך עונשין יש בו, כך וכך מצוות יש בו, כך וכך קלין וחמורין יש בו...! והיה אומר ישראל: הן! וחוזר ואומר: מקבל אתה אלוהותו של הקדוש ברוך הוא? והוא אומר לו: הן והן! וכו' וכו'.
ולסיבה זו שבשעת מתן-תורה היה הדיבור מחליף ממשמיע לשומע ומשומע למשמיע, לכן הוזכר במתן-תורה מלת דיבר עם.
ואפשר לכלול עוד בהוראת דיבור עם מלת עם או את להורות על הסכמת דעת השומע אל דברי המשמיע, והוא כשהעניין לעצמו אינו מסכים כל כך אל דעת השומע, וחומר הדבר היה מכריח את השומע יותר אל שלילת קבלת הדברים, לולא שהיה המשמיע ממליץ לו את העניין וממתיקו בטענות ישרות, עד שיכניס בלב השומע תשוקה לקבלת הדבר מרצון נפשו.
ולהיות שבהסכמת דעת השומע אל המשמיע הצטרפו דעות שניהם יחד להיות אחודים בעניין המדובר, לכן התחבר אל הדיבור מלת את או עם, שהוא מלה אשר תורה על ההצטרפות (מיט).
והנה התורה הקדושה, אף שהיא מדברת בעניינים תחתונים, רומזת היא בהם עניינים פנימיים, ופנימיים לפנימיים, גבוה מעל גבוה לאין תכלית, כי התורה כולה יש בה סתום וגלוי: גלויה היא לפי פשוטו של מקרא, שהוא כתוב מפורש, וסתומה היא מצד הנסתר שבה, שאינו מבואר באר היטב, אבל נטמן בה עניינים גבוהים ברמז.
אמנם במעמד מתן תורה, כאשר אז התבשם כל העולם, וזכה ישראל להשיג עומק פנימיות נשמת התורה, וכל אחד היה מסתכל בסתרי עומק פנימיותה... ואחרי שהתאחדה דעת מקבלי התורה עם דעת עליון המשמיע הדברות, וקיבלום עליהם בכל לבבם ובכל נפשם, לכן התחבר בו הדיבור עם מלת עם, אשר יורה על ההצטרפות וההתאחדות.
וראיתי בשמות רבה (מ"א ו'): "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו" – אמר ר' יהושע בן לוי: מהו "לדבר אתו"? משל לתלמיד שלימדו רבו תורה. עד שלא לימדו היה הרב אומר, והוא עונה אחריו; משלימד אותו, אומר לו רבו: בוא ונאמרה אני ואתה. כך – כשעלה משה לשמים, התחיל לומר אחר בוראו התורה; משלמדה אמר לו: בוא ונאמרה אני ואתה. הוי – "לדבר אתו".