המשכן

שמות רבה ל"ג ג':

"ויקחו לי תרומה". הדא הוא דכתיב (שיר השירים ה'): "אני ישנה ולבי ער". אמרה כנסת ישראל: אני ישנתי לי מן הקץ, אלא הקב"ה ער שנאמר (תהלים ע"ג) "צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם...". אני ישנה ממעשה העגל ולבי ער – הקב"ה מרתיק לי (=לשון הכאה ודפיקה), הוי: "ויקחו לי תרומה". וכמו שאמר (שיר השירים ה') "קול דודי דופק... פתחי לי אחותי..." עד מתי אהיה מהלך בלא בית... אלא "עשו לי משכן" שלא אהיה בחוץ.

תנחומא תרומה (ה'):

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם": אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכפורים עצמו, אע"פ שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל, אמר ר' יהודה בר' שלום: אין מוקדם ומאוחר בתורה שנאמר (משלי ה'): "נעו מעגלותיה לא תדע" – מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשותיה. הוי: ביום הכפורים נאמר למשה "ועשו לי מקדש". מניין? שכן עלה משה בששה בסיון ועשה ארבעים יום וארבעים לילה, ועוד עשה ארבעים ועוד עשה ארבעים – הרי מאה ועשרים, ואתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם, ובו ביום אמר לו הקב"ה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל. ולכך נקרא "משכן העדות", שהוא עדות לכל באי העולם, שהקב"ה שוכן במקדשכם. אמר הקב"ה: יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל, שכתוב בו (ל"ב) "ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב" ולכן מתכפרין בזהב "וזאת התרומה... זהב". אמר הקב"ה (ירמיהו ל'): "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך".

שמות רבה ל"ג א':

"ויקחו לי תרומה": הדא הוא דכתיב (משלי ג'): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" אל תעזובו את המקח שנתתי לכם; יש לך אדם שלוקח מקח, יש בו זהב – אין בו כסף, יש בו כסף – אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף שנאמר (תהלים י"ב) "אמרות ה' אמרות טהורות כסף מזוקק", יש בו זהב שנאמר (שם י"ט) "הנחמדים מזהב ומפז רב". יש אדם שלוקח שדות אבל לא כרמים ויש שלוקח כרמים ולא שדות, אבל המקח הזה יש בו כרמים ויש בו שדות, שנאמר (שיר השירים ד') "שלחיך פרדס רימונים"... ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו? אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר "ויקחו לי תרומה". משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, בקש לילך לו לארצו וליטול אשתו, אמר לו (המלך): "בתי שנתתי לך יחידית היא. לפרוש ממנה איני יכול; לומר לך: אל תיטלה, איני יכול לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי". כך אמר הקב"ה לישראל: "נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול. לומר לכם "אל תיטלוה" איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי, שאדור בתוכו, שנאמר (כ"ה ה') "ועשו לי מקדש".

סדר אליהו רבה פרק י"ז:

כיון שקבלו ישראל מלכות שמים בשמחה ואמרו (כ"ד ז') "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", מיד אמר הקב"ה למשה (כ"ה ב'): "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה".

רבנו בחיי בן אשר:

...התורה שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום רצתה להקדים ענין מעשה המשכן שהוא כפרה קודם שיזכיר העון ההוא, כי כן מידתו של הקב"ה, שמקדים רפואה למכה, וכענין שדרשו חז"ל: הקב"ה בורא רפואה לישראל תחילה ואח"כ מכה אותם, שנאמר (הושע ז' א'): "כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים".

רש"י, פרק ל"א פסוק י"ח:

ד"ה ויתן אל משה: אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן.

רש"י, פרק ל"ג פסוק י"א:

ד"ה וישב אל המחנה: ...שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים ובי"ט עלה שנאמר (ל"ב ל') "ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם... אעלה אל ה' אולי אכפרה...". עשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר (דברים ט') "ואתנפל לפני ה'..." ובראש חדש אלול נאמר לו (שמות ל"ד ב') "ועלית בבקר אל הר סיני" לקבל לוחות אחרונות, ועשה שם מ' יום שנאמר (דברים י' י') "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מ' יום ומ' לילה". מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון – אמור מעתה: אמצעיים היו בכעס. בי' תשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה: "סלחתי" ומסר לו לוחות אחרונות וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן,* ועשאוהו עד אחד בניסן...

רמב"ן, פרק ל"ה פסוק א':

ד"ה ויקהל משה: והנה משה – אחר שציוה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל כל אשר דיבר ה' אתו בהר סיני אחרי שבור הלוחות ונתון על פניו המסוה – חזר וציוה והקהילם אליו, כל העדה האנשים והנשים וטף, וייתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו, ואמר לכולם עניין המשכן אשר נצטוה בו מתחילה, קודם שבור הלוחות, כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו לוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה, שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם, כעניין שציוהו תחילה, כמו שאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ולכן ציוה אותם משה עתה ככל מה שנצטוה מתחילה.

רמב"ן, ויקרא פרק ח' פסוק א':

ד"ה קח את אהרן: ...ועל דרך הישר נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם, דע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת, וציוה לישראל עליה, כמו שפירשתי בפרשת ויקהל.

ספורנו, פרק כ"ד פסוק י"ח:

ד"ה ויהי משה בהר: בכל פעם שעלה מכאן ואילך שהה מ' יום ומ' לילה כימי יצירת הולד, לקנות תחתיו שם הויה נכבדת ראויה לשמוע מפי הרב, מה שלא ישיגהו זולתו, כמו שהעיד באמור (ל"ד) "כי קרן עור פניו בדברו אתו", וקלקל זה חטאם בסוף מ' יום ראשונים, בעת שהיה ראוי להשיגו כאמרו (ל"ב ז') "לך רד כי שחת עמך" ובאמצעיים (=ובמ' יום האמצעיים) כפי הקבלה, שהיו בכעס ולא זכו ליהנות מקרני הוד. והושג זה (=-"לקנות לו הויה נכבדת...") במ' יום אחרונים. ובהם נצטווה על מלאכת המשכן, כמו שביאר (כ"ה ט"ז) "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" וזה לא נתקיים בלוחות ראשונות שלא באו לשום ארון אלא שבריהם בלבד, בלתי עדות, כאמרם ז"ל "לוחות נשברו ואותיות פרחו", וזה בעצמו ביאר באמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לא כמו שיעד קודם לכן, באמרו (כ' כ"א) "מזבח אדמה תעשה לי, בכל מקום אשר אזכיר שמי אבוא אליך", אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו (כ"ח א') "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך", והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל...

------------------------------------------------------------------------------------

* עיין בעלון ההדרכה!