אחר המבול

פרק ז' פסוק כ"ד

"וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם"

פרק ח' פסוק א'

"וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ"

ראב"ע:

ד"ה (ז' כ"ד) ויגברו המים חמשים ומאת יום: בעבור שנבקעו המעינות, גם היה גשם יורד יום אחד ופוסק יום אחד כי פירוש (ז' ד) "אנכי ממטיר על הארץ..." – תמיד בלי הפסקה, והעד שאמר (ח' ב') "ויכלא הגשם".

ר' נפתלי הירץ ויזל, "אמרי שפר" (פירוש לבראשית י"ל בחב' מקיצי נרדמים 1868, בליק), פרק ח' פסוק א':

ד"ה ויזכר אלוקים את נח: השומע סבור שמקצה חמשים ומאת יום נזכר אלוקים את נח ואשר אתו בתיבה והעביר רוח ושכח תגבורת המים ואז נסגרו מעינות תהום וכלה הגשם מן השמים... והאמת הברור בעיני לסדר המקראות איננו כן, אלא אמר, שחתם בסיפור המבול ועד כמה גברו המים וכמה ימים עמדו בגבורתן, לספר על הסדר הצלת נח ואשר אתו בתיבה, ואיך נמשכו הדברים שפסק המבול וחסרו המים עד שיבשה הארץ, והחל "ויזכור אלוקים את נח", וזה היה מקץ ארבעים יום שירד הגשם ושגברו המים ט"ו אמה מלמעלה לכל ההרים הגבוהים, שבאמצעות זה מחה את כל היקום ולא נשאר כי אם נח ואשר אתו, אז זכר את דבר קדשו. – לעשות קץ למטרות עוזו ולא חפץ שיגברו וירדו המים עוד על הארץ יותר להשחיתה, ואז "ויעבר אלוקים רוח על הארץ", והרוח הזה טיהר את השמים..

קאסוטו, מנח עד אברהם (עמוד 55), פרק ח' פסוק א':

ד"ה ויזכור: אין הכוונה שזכר לאחר שעברו אותם חמשים ומאת יום שעליהם מדובר בפסוק הקודם, שהרי נאמר אחר כך (ח' ב') "ויסכרו מעינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם", וזה שייך כמובן לסוף ארבעים היום של ירידת הגשם.
הפירוש של פעלים אלו ("ויזכר", "ויסכרו", "ויכלא" כעבר מוקדם – וכבר מקודם זכר, וכבר מקודם נסכרו...) בודאי אינו נכון ואינו מתאים לטיב הלשון העברית, כמו שכבר ראינו... יש לפרש כאן כדוגמת הפירוש שכבר הצענו על היחס שבין מעשה בראשית (בראשית ו' א'-ב' ג') ומעשה גן עדן (בראשית ב' ד' – ג' כ"ד): הנושא של הפִּסקה הקודמת הוא ענין גבורת המים על הארץ, והוא מסופר באותה פסקה עד סופו; ואילו פסקה חדשה זו עוסקת בענין אחר, התחלת ההצלה של שארית הפליטה, ומתחילה לספר אותו מראשיתו, אע"פ שראשיתו קודם בזמן לסופו של הנושא המסופר למעלה.

פסוק א'

"וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה"

ראב"ע, בפירושו בשיטה אחרת (הוצאת מ' פרידלנדר Ibn Ezra Literature IV, page 52):

חלילה להיות שכחה לקטן שבמלאכי השרת, אף כי ליוצר הכל, שאין שכחה נגדו. וככה אמר המשורר (תהלים צ"ד ט') "הנוטע אוזן הלא ישמע" רק כאשר תראה טובת השם בארץ ידבר הכתוב, כי זכר אשר הטיב לו בא לפני השם.

רמב"ן:

ד"ה ויזכור אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה: הזכירה בנח מפני שהיה צדיק תמים וכרת לו ברית להצילו, ונח יכלול זרעו אשר אתו שם, ולא הזכירם כי בזכותו נצלו. אבל הזכירה שאמר בחיה ובבהמה אינה בזכות, שאין בבעלי נפש זכות או חובה זולתי באדם לבדו, אבל הזכירה בהם, כי זכר את דבר קדשו, שאמר והיה העולם, והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה קיום העולם בענין אשר ברא בו, והנה ראה עתה להוציאם, שלא יכלו בתיבה, ולא הזכיר העוף והשרץ, כי זכירת החיה שוה עמהם, ויגיד עליו רעו.

רבנו בחיי, על התורה:

ד"ה ויזכור אלוקים את נח ואת כל החיה: להורות שכולן שוים בהשגחה כללית.

ר' יוסף אבן כספי, מצרף לכסף:

ד"ה ויזכור אלוקים את נח ואת כל החיה: חלילה שיהיה זכירת השם לנח האיש הצדיק, וזכירתו יתברך לחיה ולבהמה על מדרגה אחת; וגם בזה צריכין אנו למודע, רצוני לומר, ההגיון, ויותר נמרץ מזה אמרו עוד בחיה ובבהמה "כריתת ברית", וכל זה מבואר לבעלי העיניים.

קאסוטו, מנח עד אברהם, עמוד 56:

זכירה זו דומה למה שכתוב להלן על שרה (בראשית כ"א) "וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר... למועד אשר דבר אותו אלוקים". הפקידה כאן פירושה עשייה, כמו שיוצא ברור מן התקבולת פקד-ויעש, ודוקא עשיה במועד הקבוע מראש, והוא הדין לזכירת נח, שהרי הפקידה והזכירה הם מושגים נרדפים זה לזה, כפי מה שבישר ה' לנח מראש, כך עשה. אמר לו שירידת המבול תמשך ארבעים יום ובסוף ארבעים יום שם קץ לירידת מי המבול.

פסוק ז'

"וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם"

אבן כספי, מצרף לכסף:

עד יבושת המים: ידוע בעברי ובהגיון מטבע תחת ההפכיות כי הגבילנו ענין מה בלשון "עד" אינו מחייב ואינו מונע דבר מן הגבול והלאה, ויפורש כל אחד לפי מקומו והכל תלוי בבורר, זה פורש לחיים וזה פורש למיתה.