איסור הלנת שכר שכיר

פסוק י"ד

"לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ"

פסוק ט"ו

"בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ..."

השווה:

 ויקרא י"ט י"ג   

"לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר"

רש"י, ויקרא י"ט י"ג:

ד"ה עד בקר: בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה החמה, לפיכך זמן גיבוי שכרו כל הלילה. ובמקום אחר הוא אומר (דברים כ"ד) "ולא תבוא עליו השמש" שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גיבוי שכרו כל היום. שנתנה תורה זמן לבעל הבית, עונה לבקש מעות.

רמב"ן, דברים כ"ד ט"ו:

ד"ה ביומו תתן שכרו: על דרך הפשט, באור ממה שנאמר בתורה "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר" כי דרך הכתובים לדבר בהווה והמנהג לשכור הפועל ביום אחד ולערב הוא יוצא טרם בוא השמש, ויצווה הכתוב לפרעו ביומו, כשהשלים מלאכתו מיד, ושלא תבוא עליו השמש, כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה, כי עני הוא כרוב הנשכרים ואל השכר הזה הוא נושא נפשו, שיקנה בו מזון להחיות נפשו.
ילמד אותנו בכאן שמה שאמר בתורה "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר" הכוונה בו שתפרענו ביומו, שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד, הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה. וכן (שמות כ"ב כ"ו) "כי היא כסותו לבדו, היא שמלתו לעורו, במה ישכב" – וזכר טעם המצוות ברובי הלאווין.
ורבותינו פירשו כי הכתוב בתורה "עד בקר" – בשכיר יום, ושב לבאר כאן דין שכיר לילה, והנה לכל אחד זמן לפרעון שנים עשר שעות. והוא האמת בקבלה.

פסוק ט"ו

"כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ"

בבא מציעא דף קי"ב:

"ואליו הוא נושא את נפשו". מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו?
דבר אחר: "ואליו הוא נושא את נפשו" – כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו.
רב הונא ורב חסדא: חד אמר: נפשו של גזל,. וחד אמר: נפשו של נגזל. מאן דאמר נפשו של גזלן, דכתיב (משלי כ"ב) "אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער" וכתיב "כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש". ומאן דאמר נפשו של נגזל, דכתיב (משלי א') "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח".

פסוק ט"ו

"וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ"

רש"י:  

אל השכר הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש, נתלה באילן.

רשב"ם:

מתאווה נפשו כדי לאכול שכרו. וכמוהו (הושע ד' ח') "חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישאו נפשו". מתאווים הכוהנים לאכול חטאות שיביאו על עוונם.

פסוק ט"ו

"בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ"

ויקרא י"ט י"ג

"... לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר"

משנה בבא מציעא ד' משנה ה':

השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש (תפארת ישראל: ללקטו בשדה) ואמר לו: "תן לי שכרי!" ואמר לו (=השוכר את הפועל): "טול מה שעשית בשכרך"

(רש"י:

כל מה שלקטת הוא שלך)

 – אין שומעין לו.

(רבי עובדיה מברטנורא:

ואף על גב דבכל מקום אית לך שוה כסף ככסף, גבי שכיר אינו כן, "ולא תלין פעולת שכיר" כתיב דאתני בהדיה משמע.)

תוספות יום טוב:

ד"ה בתבן ובקש: אבל מידי דאכילה כגון חיטין ושעורין שומעין לו.

בעל תורה תמימה, מקשה:

ואין העניין מבואר, כי איפה מרומז בלשון זה הפסוק עניין זה דאתני בהדיה?                    

איכה רבה א' כ"ח:

(א' ב') "גלתה יהודה מעוני" – על שחבלו משכון עני בתוך בתיהם, כמו שנאמר: (דברים כ"ד י"ב) "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו".
דבר אחר: "מעוני" – על שעשקו שכר שכיר, כמו שנאמר: "לא תעשוק שכר עני ואביון". דבר אחר: "מעוני" – על שגזלו מתנות עני, כמו שנאמר: (ויקרא י"ט י') "לעני ולגר תעזוב אותם".