מעשה אחי יוסף

בראשית פרק לז, פסוקים יח - כה

פסוק י"ח

"וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ"

רש"י:

ד"ה ויתנכלו: נתמלאו נכלים וערמומיות.

א.

מה ראה רש"י להביא במקום הפעל "התנכל" פועל אחר, ולהוסיף שם עצם "נכלים" כמושא? מה תיקן בזה?

ב.

למה לא הסתפק בשם עצם אחד, והוסיף עליו עוד "ערמומיות"?

ג.

האם לפי פירושו של רש"י יש להבין את למ"ד של "להמיתו" כלמ"ד של אחד הפסוקים הבאים: שמואל א', ב' כ"ה

"כִּי חָפֵץ ה' לַהֲמִיתָם"

שמואל א', י"ט ב'

"מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ"

שמואל א', י"ט ט"ו

"הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ"

ספורנו:

ד"ה ויתנכלו אותו להמיתו: הנה לשון "נכל" יורה על המצאה להרע כמו (במד' כ"ה י"ח)"בנכליהם אשר נכלו להם". אמר, שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית, ושבא אליהם לא לדרוש שלומם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם, כדי שיקללם אביהם או יענישם הא-ל יתברך וישאר הוא לבדו ברוך מבנים.
ולשון התפעל יורה על ציור הדבר בנפש כמו (שמות א' כ"א) "אתה מתנקש בנפשי להמיתני" – מצייר בלבבך מוקש על נפשי. ולשון "המיתו" שימית הוא את אחיו כמו (דברים ד' י"ד) "ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם", וכמו (דברים כ"ט י"א) "לעבדך בברית ה' אלוקיך".
ובזה הודיע מה היה למו, בהיות כולם צדיקים גמורים עד שהיו שמות לפני ה' לזכרון, איך נועדו לב יחדו להרוג את אחיהם או למכרו ולא ניחמו על הרעה, כי גם כשאמרו (מ"ב כ"א) "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו", לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו, אלא על אכזריותם בהתחננו.
והנה הגיד הכתוב, כי ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניהם, והתורה אמרה: "הבא להרגך השכם להרגו".

א.

במה שונה פירושו מפירוש רש"י בתפישת משמעות ההתפעל של "ויתנכלו"?

תן דוגמאות להתפעל בשתי ההוראות!

ב.

מה רצה להוכיח בעזרת שני הפסוקים בדברים ד' ודברים כ"ט?

ג.

איזה משני הכינויים מתאים לכינוי של "להמיתו" לדעת ספורנו, ואיזה משניהם לדעת רש"י?

בראשית י"ט י"ז

"וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה"

שמות י"ב מ"ב

"לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

ד.