המרגלים

רלב"ג:

והנה הביא את ישראל אל כל זה הרע מיעוט האמנתם בה', עד שביקשו לשלוח שם מרגלים לחקור אם יתכן להם לכבוש הארץ. אולי יספק מספק (=יטיל ספק מי שהוא נוטה לפקפק) ויאמר שלא חטאו ישראל בזאת השאלה, לפי שאנחנו מצאנו ביהושע בן נון ששלח מרגלים ליריחו ולעי.
אלא שהיתר זה הספק לא יקשה עם מה שאבאר מזה: כי זה ריגול יריחו לא היה כי אם לחקור אם נמוגו יושבי הארץ מפניהם. וריגול העי היה לחקור מאיזה מקום יתכן להם לכבשם בקלות ואיך, לא שתהיה כוונתם שאם יהיו חזקים ישמרו מלהלחם בהם.

1.

א. למה לא הביא הרלב"ג בקושיתו של ה"מספק" שמצאנו גם במשה ששלח לרגל את יעזר (במדבר כ"א ל"א) והביא רק את שני המקרים בהם שלח יהושע מרגלים? ב. מניין לרלב"ג שבריגול יריחו היתה התכלית זו שכתב ("לחקור אם נמוגו יושבי הארץ..."), הלא גם שם נאמר (יהושע ב' א') "לכן ראו את הארץ"? ג. הידועה לך תשובה אחרת לספקו של "המספק", מתשובתו של הרלב"ג?

2.

המרגלים מדברים בפרקנו שלוש פעמים: בפעם הראשונה בפסוקים כ"ז – כ"ט. בפעם השניה בפסוק ל"א. בפעם השלישית בפסוקים ל"ב – ל"ג. הסבר מה ההבדל בין שלושת דיבוריהם?

 

1) פסוק ג' ד"ה כלם אנשים: כל "אנשים" שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו.	ומקשה בעל דבק טוב, על רש"י: והלא גם לגבי סדום נאמר (בראשית י"ט) "ואנשי העיר אנשי סדום..."? ועוד: למה לא פירש רש"י דבריו אלה לגבי "אנשים" שבפרק ב' "שלח לך אנשים"? ענה לשתי קושיותיו!
2) פסוק י"ח ד"ה החזק הוא הרפה: סימן מסר להם: אם בפרזים יושבים – חזקים הם, שסומכין על גבורתם; ואם בערים בצורות הם יושבים – חלשים הם.	בעל אמרי שפר, מקשה: מניין לו שמה ששאל (פסוק י"ט) "ומה הערים, הבמחנים אם במבצרים" לא על הערים שאלם, אם הם במחנים אם במבצרים, אלא לסימן על יושביהם שאל? ענה לקושיתו!
3) פרק י"ד פסוק א' ד"ה כל העדה: סנהדראות.	א. מה ראה רש"י לפרש כאן כפי שפירש ולא פירש כך- בבמדבר כ' א': ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין: עדה השלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים. וכן בבמדבר כ' כ"ב: ויבואו בני ישראל כל העדה הר ההר: כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם שכבר כלו מתי מדבר ואלו מאותן שכתוב בהן (דברים ד) חיים כולכם היום? ב.  למה פירש רש"י בויקרא ד' י"ג ד"ה עדת ישראל כפי שפירש כאן ?

 

פסוק י"א

"לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי"

בעל תולדות יצחק, מקשה:

יש לשאול מדוע הזכיר במנשה "למטה יוסף" ולא אמר כן ביהושע בן נון, שלא אמר אלא (י"ג, ח') "למטה אפרים הושע בן נון"?

פסוק כ"ב

"וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן"

אבן כספי, מצרף לכסף:

ד"ה ויעלו בנגב: כבר הודעתיך כי על עם או כת ובכלל אחוזת אנשים יתכן לרמוז עליהם בלשון רבים כפי ההבטה אל הפרטים, ויתכן בלשון יחיד מצד ההבטה אל האחד.

בעל העמק דבר, (בעקבות דברי רבא סוטה לד'):

ד"ה ויעלו בנגב: סיפור פרטי מה שהיה עם האנשים שהלכו בנגב, דבאמת לא הלכו כולם ביחד אלא חלקו את הארץ לשנים שנים; על כן נשלם הליכתם בארבעים יום. ומעתה מדבר הכתוב בשנים שעלו בנגב והמה כלב ועוד אחד.

ד"ה ויבואו עד חברון: אחד מהם, והוא כלב, בא בתוך העיר והמבצר, והשני ירא להיכנס לעיר מפני אימת בני הענק. וגם במצור קשה לנוס, אם תהא השעה צריכה, אבל האחד בא בלי פחד וגם ראה את ילידי הענק ולא חת מפני כל.

פסוק כ"ו

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ"

1.

סוטה ל"ד: אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: מקיש הלכה לביאה. מה ביאה בעצה רעה – אף הליכה בעצה רעה. רש"י: ד"ה וילכו ויבואו: מקיש הליכתן לביאתן. מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה. א.  מה הקושי בפסוק שעליו בנויים דבריהם? ב.  מה הרעיון המבוטא בדבריהם הנ"ל? ג.  ר' חסדאי אלמושנינו, מקשה: האין דברי רש"י כאן סותרים דבריו לעיל פסוק ג' ד"ה כלם אנשים: "כל האנשים שבמקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו"? ענה לשאלתו!

2.

רלב"ג: ד"ה וילכו ויבואו וכו' וכו': והנה אמר זה, כי אילו היו מספרים זה תחילה למשה ולאהרן כמו שהיה ראוי, לא היה מתחדש מפני דיבתם מה שאירע מן הרע, כי כבר היה נקל למשה ולאהרן לישב לבם, שיסמכו בשם יתברך, עם שיהושע וכלב היו מחזיקים את ידיהם; אבל הם הניאו העם בדרך שלא יוכלו לתקן עוותם. מה הוא הקושי בפסוקנו שאותו רצה לישב? האם זה אותו קושי שעוסק בו רש"י (לעיל) או לא?

פסוק כ"ז

"וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא"

בעל העמק דבר:

תחילת דברים הללו לנרגן, כי לא כך היה להם לומר אליהם.

פרק י"ג פסוק כ"ט

"עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן"

פרק י"ד פסוק כ"ה

"וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק"

פרק י"ד פסוק מ"ה

"וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא"

פסוק ל"ב

"הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא"

ר' יוסף אבן כספי:

הנה הם אמרו "טובה הארץ מאוד" – אם כן איך יכחשו הם בעצמם לומר שהיא מכלה יושביה? אבל פירושו כמו (ישעיה א' ל') "כאלה נובלת עליה" שפירוש – שעליה נובלין, וכן זה, שיושביה אוכלין. והנה זה כטעם "אנשי מידות" כי כל איש הוא איש מידה מה, וכן כל איש אוכל. וכלל הדבר, כי הם הפכו שבחי הארץ שמצד עצמה טובה, אבל כי אנשיה אכלנים גדולים ובעלי אורך גדול – מורה על גבורתם!