לאחר חטא העגל

פסוק ז'

"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה"

רש"י:

ד"ה יקח: מאותו עוון והלאה.

ד"ה יקח את האהל: לשון הווה, הוא לוקח את אוהלו ונוטהו מחוץ למחנה. אמר: "מנודה לרב – מנודה לתלמיד".

רש"י, פסוק י"א:

ד"ה וישב אל המחנה...: והדבר הזה נהג משה מיום הכיפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר. שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובי"ח בתמוז שרף את העגל ודן את החוטאים ובי"ט עלה, שנאמר (ל"ב ל) "ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם...", עשה שם ארבעים יום וביקש רחמים שנאמר (דברים ט) "ואתנפל לפני ה' וגו'" ובראש חודש אלול נאמר לו (שמות ל"ד ב') "ועלית בבוקר אל הר סיני" לקבל לוחות אחרונות ועשה שם ארבעים יום, שנאמר בהם (דברים י') "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו'", מה הראשונים ברצון אך האחרונים ברצון. אמור מעתה אמצעיים היו בכעס. בי' בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה "סלחתי" ומסר לו לוחות אחרונות וירד והתחיל לצוותם על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן, ומשהוקם, לא נדבר עמו עוד אלא מאוהל מועד.

ראב"ע:

ד"ה האהל: אוהל שלו, כמו (שמות י"ח ז') "ויבואו האהלה" והנה משה נבדל מישראל בעבור הכבוד שידבר עמו. וזה היה אחרי שהוריד הלוחות השניים כתובים, והחלו ישראל לעשות המשכן, וקרא לאהלו – "אהל מועד" כי ה' נועד לו שם עד שנעשה המשכן. ואין מוקדם ומאוחר בתורה.

אבן כספי:

ד"ה ומשה יקח: הכוונה כי משה בעבור חטאם בעגל ולחקות תכונת ה' יתברך שאמר לישראל "כי לא אעלה בקרבך" הרחיק גם הוא אהלו מתוכם ונטהו רחוק ממחנם, וכל זה כדי שיכנעו עוד וישובו אל ה'.

קאסוטו:

הואיל וראה משה שעכשיו לא היה ה' מרשה לבנות את המשכן כפי התכנית שעלתה במחשבה תחילה, מפני שלא היו בני ישראל ראויים לכך, הגה את הרעיון להכין דבר שיוכל לעמוד לפי שעה במקומו של המשכן, עד יעבור זעם. לא היה אפשר לו להתייחד עם השכינה בתוך מחנה ישראל, מכיוון שהמחנה נטמא בעוון עבודה זרה, וה' לא רצה להשרות בו את שכינתו, ולפיכך לקח משה את אהלו ונטה אותו מחוץ למחנה, כדי שיוכל לשמש לו מקום מועד בינו ובין ה'. זהו עיקר הכוונה של הפסקה (ז-י"א).

פסוק ח'

"וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה"

פסוק י'

"וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ"

ירושלמי ביכורים, פרק ג' הלכה ג':

"והיה כצאת משה האהלה יקומו כל העם" תרין אמוראין, חד אמר לשבח וחד אמר לגנאי. מאן דאמר לשבח: מיחמי צדיקא ומזכי (=פירוש "פני משה": יראו את הצדיק הזה הזוכה ומזכה לאחרים), ומאן דאמר לגנאי: חזו שוקיה, חזו כרעין, אכיל מן יהודאי, שתי מן יהודאי. כל מדליה מן יהודאי! ("פני משה": ראו שוקיו, ראו כרעיו, כמה שהם עבים, מפני שאוכל משל יהודים ושותה משל יהודים וכל מה שיש לו הכל משל היהודים).

שמות רבה נ"א (ו'):

"והביטו אחרי משה" – ומה היו אומרין? ר' יוחנן אמר: "אשרי יולדתו של זה ומה היא רואה בו – כל ימיו הקב"ה מדבר עמו, כל ימיו הוא מושלם לקב"ה!" זהו "והביטו אחרי משה".
ר' חמא אמר: היו אומרים: "חמי (=ראה!) קדל דבריה עמרם (=שוקיו של בן עמרם) וחברו אומר לו "אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר?!"

רש"י:

ד"ה כל העם: עומדין מפניו ואין יושבין עד שנתכסה מהם.

ד"ה והביטו אחר משה: לשבח. אשרי ילוד אישה שכך מובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו.

מלבי"ם:

ד"ה והיה כצאת משה: יספר כי העם בהשתוקקם אל נעם ה' ולהיות להם איזה דבר קדוש שיקבילו נגדו עבודתם לה' (אשר מתוך תשוקה זו גם באו לטעות בעגל), היה להם משה לקדוש ה' מכובד, כי הוא הקרוב לאלוקים עד שבצאתו אל האוהל והתעוררו כל העם וניצבו פתח אוהליהם, כדי שיחול עליהם רוח קדושה וטהרה כדרך מי שעומד לפני הנביא שיחול עליו רוח קדושה והביטו אחריו עד בואו. וגם ענין "הבטה" מציין העיון בדבר, שעיינו והשכילו בדרכי משה ובמידותיו להיות כמוהו, שהיו אומרים "אשרי יולדתו".

קאסוטו:

בפסוקים ח'-י' מתוארת התנהגותם של בני ישראל, שהיו מכבדים את משה כבוד רב ומתייחסים בהערצה להתגלות אלוקים, סימן שהיו חדורים רוח תשובה ואמונה שלמה בה' אלוקיהם ובמשה.

מ. כהנא, "פירוש מדעי" לפסוק ח':

כמה מן היסורין ודכדוכי הנפש יש כאן: מי שהיו רגילים לראות השכינה שורה בקרבם עכשיו הם עומדים ורואים אותה כשהיא משתקעת מחוץ למחנה. אוי לו לגוי מומר שנתפטר מאלוקיו!

פסוק י"א

"וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ"

ברכות ס"ג ע"ב:

"ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" – אמר ר' יצחק: אמר לו הקב"ה למשה: "אני ואתה נסביר פנים בהלכה".
איכא דאמרי: כך אמר לו הקב"ה למשה: "עכשיו יאמרו: הרב בכעס ותלמיד בכעס – ישראל מה תהא עליהם?! אם אתה מחזיר האוהל למקומו – מוטב, ואם לאו – יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך!" דהיינו דכתיב: " ושב אל המחנה".

תנא דבי אליהו ח"ב פרק ד': 

ארבעים יום האמצעיים נטל משה את האוהל ויצא לו מחוץ למחנה. והיו ישראל נוהגין אבלות בעצמן כל אותן הימים. עד שנתגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה – יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים – ופתח לו פתח של רחמים, ואמר הקב"ה למשה: "משה! מה עושין אותם עניים? מנודין לרב מנודין לתלמיד, מנודין לי מנודין לך. חזור בך והכנס למחנה!" שנאמר: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" - איני יודע מקרא זה מה הוא אומר! כשהוא אומר "ושב אל המחנה" מלמד שהתיר לו נדרו והכניס את האוהל למחנה.

הכתב והקבלה:

ד"ה והשתחוו: אחרי שנשברה רוחם בקרבם על המתנה הגדולה שנאבדה מהם, ואחרי חרטתם על הרע שעשו, היו מכניעים את לבבם בראותם גילוי שכינתו יתברך בענן שבפתח האוהל והשתחוו מגודל בושתם.

הכתב והקבלה, פסוק י':

ד"ה ודבר ה' אל משה: כאשר ראה הבוחן כליות ולב דכאות רוחם והכנעת לבבם אליו, אז ריחם עליהם, ודיבר אל משה, שלא יתנהג עמהם עוד כבמנודים ונזופים להחזיר אחוריו אליהם, ולהסתיר פניו מהם בהתרחקות האוהל לבלי הביט בהם. אבל יתראה להם פנים אל פנים, כדרך המקבל את חברו בסבר פנים יפות וידבר עימהם בפנים צהובות כאשר ידבר איש אל רעהו האהוב עליו וכן בתנא דבי אליהו (עיין לעיל).
והמבין בחכמת המליצה ויודע הבדל בין דברי הנפש המשכלת (שפראכע דעס פערשטאגדעס) ובין דברי הנפש המתאווה (שפראכע דעס אפפעקטס. כך!) ויצייר בנפשו את מאמר "פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" בסימן הקריאה בסוף, להורות על התעוררות יבין כי זה הוא מאמר שלם בפני עצמו (אף שהיה מהראוי לומר "התראה פנים אל פנים") ואין צורך להוסיף בו תיבה להשלימו, כי המדבר דבר נחוץ בהתעוררות, יעזוב תיבות ומילות טפלות המובנות מעצמן.