גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
גיליון

א.

ציווי הקרבנות

ב.

המליצה בדרך "לא זו אף זו"

ג.

בביאור הביטוי "לאחור ולא לפנים"

ד.

בביאור הפסוק "ודברת אליהם" וכו'

פרשת צו
שנת תשכ"ג

הפטרה

ירמיהו פרק ז, פסוקים כא - לד

א.  ציווי הקרבנות

פסוקים כ"ב-כ"ג

"כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים"

אברבנאל:

והנראה לי בפירוש הפסוק הוא, שהנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר סיני ושמעו התורה והמצוות, לא ציום ה' דבר מעניין הקרבנות, אלא ציום ענייני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו. אמנם כאשר עשו העגל, וראה ה' יתברך שרירות ליבם הרע ובכל יום ויום יחטאו לפניו, הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם. ולכן באו מצוות הקרבנות. מהעולות אשר יעשו לכפר על הרהורי הלב ומהחטאת והאשם ושאר מיני קרבנות כולם, שלא נצטוו עליהם אילו לא היו חוטאים.
וזהו אמרו כאן: "כי לא דברתי... ביום הוציאי אותם מארץ מצרים" - רומז למעמד הר סיני, לקיבול המצוות שבפרשת יתרו ומשפטים, שבהם לא ציוה אותם ה' יתברך "על דברי עולה וזבח" אבל ציוה אותם לאמור: שמעו בקולי באופן שאהיה לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם ותלכו בכל הדרך אשר אצווה אתכם.
ואותם הדורות שהיו אז "לא שמעו ולא הטו את אוזנם וילכו במועצות בשרירות לבם הרע", שרומז בזה במה שחטאו בעגל במועצותם, כי היו מתייעצים בראותם כי בושש משה, והיה זה בהיותם מוטבעים באמונות המצרים, כי זהו שרירות לבם הרע...
ועל זה, מפני כובד חטאתם, הוצרכו לשליחות הנביאים (פסוק כ"ה) "יום השכם ושלוח". רצה לומר, בכל יום ויום עם השכמת הבוקר בהשתדלות גדול הייתי שולח אותם ואף על פי כן (פסוק כ"ו) "לא שמעו ולא הטו את אוזנם, ויקשו את ערפם, הרעו מאבותם" – רצה לומר, אותם שעשו העגל.

מלבי"ם:

לא דברתי כי אם את הדבר הזה, רק דבר זה היה עיקר הדיבור שישמעו בקולי. לא היה כוונתי על הקרבנות עצמם שיהיו תכליות לעצמם, רק שעיקר ציווי הקרבנות היה שישמעו בקולי שזה עיקר המבוקש של הקרבן. אולם מילת "צויתי" נראית מיותרת לפי זה, כי כבר כללתי באילת השחר (מבוא לפירוש המלבי"ם לספר ויקרא) כלל רכ"ט, שכל מקום שבא להטיל תנאי בשלילה הקודמת (שיצוינו במילת "כי אם") אין צורך להזכיר את הפועל שנית, אם לא לצורך דרוש. אולם הדבר נכון מאד בשתדע ההבדל בין "דיבור" ובין "ציווי". שה"דיבור" יבוא גם על דברי הרשות, ו"הציווי" בא על דבר חובה. ובקרבנות יש דיבורים ויש ציוויים, כי קרבנות נדבה "דיבר" ולא "ציוה", כמו שאמר (ויקרא א') "אדם כי יקריב" – כשרוצה להקריב, וקרבנות חובה ציוה "צו את בני ישראל זאת תורת העולה". אמנם, הגם שבהבאת הקרבנות יש "דיבור" ויש "ציווי" – בתכלית הקרבנות, שישמעו בקול ה', לא יצדק דיבור על רשות, רק ציווי על חובה.
וזהו שאמר: הגם שדיברתי וציויתי על דברי עולה וזבח, דיברתי על קרבנות נדבה וציויתי על קרבנות חובה, בכל זאת בשניהם היה רק ציווי שישמעו בקולי, ועל זה אמר "כי אם את הדבר הזה צויתי אותם" – כי השמיעה בקול ה' הוא ציווי וחובה.

1.

מהו הקושי העומד בפני שניהם?

2.

מה ההבדל שבין תשובותיהם?

3.

כיצד מפרש אברבנאל את הכפל בין הפסוקים הבאים:

פסוק כ"ד

"וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם"

פסוק כ"ו

"וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם"

שאלה קשה שאלה קשה שאלה קשה ביותר שאלה קשה ביותר