אשת יפת תואר

פסוק י'  

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ
וּנְתָנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ                  וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ"

פסוק י"א

"וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר
וְחָשַׁקְתָּ בָהּ                                     וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה"

פסוק י"ב

"וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ                  וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ
וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ"

פסוק י"ג

"וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ      וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ
וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים
וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ          וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה"

הרמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"א:

ומה שכלל אותו גם כן זה הספר (ספר שופטים שהוא חלק מספר משנה תורה להרמב"ם) דין אשת יפת תואר.
וידעת אמרם (=חז"ל) "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" ועם זה יש בכלל זאת המצוה מן המדות הטובות שצריך שיתנהגו בהם, והוא, שאף על פי שגבר יצרו עליו ולא יוכל לסבול ולכוף את יצרו, צריך שייחדנה במקום נסתר והוא אמרו "אל תוך ביתך" ואין מותר לו שילחצנה במלחמה, כמו שביארו שם שאין מותר לבועלה פעם שניה עד שינוח אבלה ותשקוט דאגתה, ואין מונעין אותה מלהתאבל ומן הבכי ולא מהמנע מן הרחיצה כמו שכתוב "ובכתה את אביה ואת אמה".
כי לבעלי האבל מנוחה בבכיה ועוררם אבלם עד שיחלשו כחות הגוף מסבול המקרה ההוא הנפשי, כמו שלבעלי השמחה מנוחה במיני השחוק. ומפני זה חמלה התורה עליה ושם הרשות בידה מכל זה עד שתִלְאֶה מן הבכי ומן האבל. וכבר ידעת שהוא בעלה בגויותה וכן כל השלושים יום תחזיק בתורתה בפרהסיא ואפילו בעבודה זרה, ולא יחלקו עליה באמונה עד הזמן ההוא. ועם זה – אם לא ישיבנה אל חוקי התורה, לא תימכר ולא יעבוד בה.

פסוק י"ב

"וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ"

העמק דבר:

ד"ה והבאת אל תוך ביתך: לשון "תוך" מלמדנו כוונה שניה בהבאה זו, שיכניסנה להנהגות ביתך ללמוד מנהג יהודית קודם שתתגייר.

פסוק י"ג 

"וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ
וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה"

רמב"ן:

ד"ה ואחר כן תבוא אליה ובעלתה:... ועל דרך הפשט יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת, וזה טעם "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה".
ומה שאמר (י"א) "וחשקת בה ולקחת לך לאשה" – שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה; וכן (בראשית י"ב ט') "ואקח אותה לי לאשה".

פסוקים י"ב – י"ג

"וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה"

ראב"ע:

ד"ה והבאת אל ביתך וגלחה: יש אומרים שמא בעבור שערה חשק בה, על כן תגלח.

ד"ה ועשתה: תגדל, כי להיות מאוסה בעיניו.

ד"ה והסירה את שמלת שביה: שמא בעבור יופי מלבוש חשק בה.

ד"ה ובכתה: כדי להסיר שמחתו בה. ד"ה ירח ימים: אולי יקל חשקו.

פסוק י"א

"וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה"

אבן כספי:

ד"ה ולקחת לך לאשה: כבר הודעתיך כי הפעולות שהם תנועות, פעם יונחו על התחלות התנועות ואף על סיבות ההתחלה, ופעם על התנועה בעודה, ופעם על תכליתה, וכל זה נכון.

פסוק י"ד

"וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף"

רש"י:

ד"ה והיה אם לא חפצת בה: הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה.

פסוק י"ד

"וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ"

רמב"ן:

אמרו בספרי: "ולא לבית אביה". ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלוהיה, או לומר שלא ישלחנה לבית אביה על-ידי שלוחים, כי יסייע ידי עוברי עבירה, אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא, כי אולי תשאר בארץ-ישראל ותלך אחרי הבחורים ותנשא לאחד מהם.

מקרא כפשוטו, (אהרליך):

ד"ה ושלחת לנפשה: שתהא בת חורין והרשות בידה לשוב אל עמה ואל אלוהיה. כי אם לא כן היה הכתוב אומר "ושלחת מביתך", כעין מה שנאמר בעבריה הגרושה (עיין דברים כ"ד א'), ולענין חרותה היה מוסיף "לחפשי". וכשהוא אומר ושלחת לנפשה, יש במשמע הלשון הזה שתעשה לנפשה כרצונה לכל דבר. וזו, כשהיתה לאיש הישראלי, היה אלוקיו לה לאלוקים, ועתה כשהוא משלחה – הרשות בידה לשוב אל עמה ואל אלוהיה.
ומכאן לראיה שלא היו העברים הראשונים קופצים אחרי גרים...