עומר התנופה

פסוק י' 

"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן"

פסוק י"א

"וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן"

ספר החינוך, מצווה ש"ב:

שנקריב ביום שני של פסח יתר על המוסף של שאר ימי הפסח כבש בן שנתו לעולה ועומר אחד של שעורים הנקרא "עומר התנופה" שנאמר "כי תבואו... והבאתם את עמר ראשית קצירכם... והניף את העמר לפני ה' ממחרת השבת"...
משרשי המצוה כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה...
...ונצטוינו בזה ביום שני של פסח ולא באחד בפסח, כדי שלא נערב שמחה בשמחה, כי הראשון נכון לזכור הנס הגדול שהוציאנו ברוך הוא – מעבדות לחרות ומיגון לשמחה.

ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק, שער שבעה וששים:

...באומרו "אל הארץ אשר אני נותן לכם" כוון את מה שנאמר במקום אחר (דברים ח') "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה... ארץ חטה ושעורה... ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם... ואכלת ושבעת וברכת. – השמר לך פן תשכח את ה'..."
שהכונה בכל זאת לומר שהארץ ההיא נתנה לסיפוק הכרחי לבד לעזור אל ההצלחה האמתית (שהוא קנין התורה). ואמר עכשו כי לסימן זה בהגיע קציר השעורים לא נהנה ממנה עד שנביא ראשיתו לפני ה', כי הוא תחילת תבואותינו, ויניף הכהן את העומר לפני ה' לרצון להם, כדי שיתבוננו בה בינה, שהכל מלפניו מוכן לפנינו לעבודתו, לא בבחינת עצמו, כמו שחשבו הפתאים.
"ממחרת השבת יניפנו" ובא בקבלה האמתית (מנחות ס"ח-ס"ו) שאינו זה שבת בראשית, והוא ענין מעולה מאד לפי הכוונה, וזה שלא ניחס שפע הטובות ההנה אל ההנהגה הטבעית אשר שבת בראשית הוא סימן אליה, כמו שאמרו הצדוקים, רק אל ההנהגה העליונה המיוחסת אל מועד הפסח כמו שקדם; ושיעשו עליה קרבן לאמר (דברי הימים א' כ"ט) "ממך הכל ומידך נתנו לך", ולהחמיר על ענין בחינה זו אמר (י"ד) "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלוקיכם", כי הוא הלמוד הראוי להקדים בלי ספק.

פסוק י"א

"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ"

רש"י:

ד"ה ממחרת השבת: ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר "שבת בראשית" – אי אתה יודע איזהו.

"שבת בראשית" – סתם שבת נקראת כן על שם שהקב”ה שבת במעשה בראשית, ומכונה כן כדי להבדילו מיום טוב שאף הוא נקרא לפעמים "שבת".

(דברי רש"י מקורם בגמרא מנחות ס"ו, ששם שמונה ראיות נגד דעת הצדוקים האומרים "ממחרת השבת" – שבת בראשית).
רמב"ן:

ד"ה ממחרת השבת יניפנו הכהן (ומביא דברי רש"י דלעיל): ובאמת שזו גדולה שבראיות הגמרא, כי מה טעם שיאמר הכתוב "כי תבואו אל הארץ... וקצרתם את קצירה" תביאו את העומר ממחרת שבת בראשית, כי יש במשמע שבאיזה זמן מן השנה שנבוא לארץ ונקצור קצירה יניף הכהן העומר ממחרת השבת הראשונה שתהיה אחרי ביאתנו לארץ? והנה אין לחג השבועות זמן שימנה ממנה.
ועוד: על הדרך הזה לא נדע בשנים הבאות אחרי כן מתי נתחיל לספור, רק מהחל חרמש בקמה, כפי רצוננו, ואלה דברי תוהו.
אבל אם יהיה "ממחרת השבת" – יום טוב, כפי קבלת רבותינו יבוא הענין כהוגן, כי ציוה הכתוב תחילה שנעשה בחודש הראשון חג המצות שבעה ימים, וביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון, וכל מלאכת עבודה לא נעשה, ואחרי כן אמר, כי כאשר נבוא אל הארץ נביא ממחרת השבת הזאת, הנזכרת, עומר התנופה, והיא השבת הראשונה הנזכרת כאן, ולמד שלא ינהג העומר במדבר ובחוצה לארץ.
אבל "ממחרת השבת השביעית" לא יתכן לפרש אותו יום טוב אבל תרגם בו אונקלוס לשון שבוע, ואם כן יהיו שתי לשונות בפסוק אחד. והמפרשים אמרו, כי הוא דרך צחות כמו (שופטים י') "רוכבים על שלושים עירים ושלושים עירים להם"... כי בעבור שיש בכל שבעה ימים שבת אחת וחשבון הימים ממנו, יקרא שבוע אחד – שבת אחד, והוא לשון ידוע ומורגל בדברי רבותינו, שפעמים בשבת בית דין יושבים בעיירות (כתובות דף ב'). ויתכן שיהיה כל ה"שבת" הנזכר בפרשה – שבוע, ויהיה טעם "ממחרת השבת" לומר כי ביום הנפת העומר יתחיל לעשות השבוע במניינו; אם כן יהיה היום ההוא ממחרת השבוע שעבר, כאילו אמר: יהיה יום התנופה ממחרת שבוע לימים העוברים, וראשון לשבועות שיספור עד שישלים שבע שבתות.
ובעבור שהזכיר (בפסוק ו') "ובחמשה עשר יום" אמר שיניף את העומר ממחרת השבוע הנזכר ויספור ממנו שבע שבתות... וטעם "תמימות תהיינה" כי השבת עם ששת הימים תקרא שבת שלמה.
ופירוש "ממחרת השבת" כמו "במחרת השבת", וכן "עד ממחרת השבת השביעית תספרו", וכן "ביום ההוא יאכל וממחרת" (כוונתו ל-ויקרא י"ט ו': "ביום זבחכם יאכל וממחרת"), ולא יבוא בי"ת במילת "מחר" ו"מחרת", (שמות י"ח) "ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם", (שמות ט' ו') "ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת", וכן כולם.

פסוק י'

"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם"

אלשיך שואל:

ראוי לשים לב למה נאמר "אשר אני נותן" ולא אמר "כי תבואו אל הארץ אשר אתן לכם"?

פסוק כ"ב

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"

אלשיך:

...עוד שנית עשה ה' יתברך, כי כאשר היתה ההתחלה (=של קצירכם) במצוה ובקדושה, כן יהיה הסוף... למען תהיה תחילת הקציר צדקה וסופו צדקה, כי בצדקה יכוננו, לכן יצוה שתהיה כמתן בסתר, שלא ילקט ויתן לעני, כי אם יעזב אותם ולא ידע מי אוספם.