זבח התודה

ויקרא פרק ז, פסוקים יב - טו

פסוק י"ב

"אִם עַל תּוֹדָה"

הכתב והקבלה:

לפי דעת שד"ל, לשון הודאה שבלשון חכמים שפירושו "החזקת טובה" אינה ההוראה העצמית, אמנם נמשך הוא בצד מה מעניין "הודה" שבלשון המקרא, כי זו לשונה בעצם וראשונה "הכנעה", כי שורשו "ידה" – נתינת יד = הכנעת עצמו לרצון אחרים, כמו (איכה) "מצרים נתנו יד"... וכניעה המכוונת במלת "תודה" היא מפני הכרת מעלת האדון עליו, לא מיראה ולא מתוחלת. (ובזה נבין תפילת שלמה (מלכים א' ח'): "בהינגף עמך לפני אויב... ושבו אליך והודו את שמך" כלומר הכנעה הצריכה לתשובה)...
וכן זבח תודה הוא קרבן שאדם מביא להראות הכנעתו לפניו יתברך. לפיכך אחר שהזכיר אסף (תהלים נ' ח'-י"ד), כי אין חפץ לה' בעולות וזבחים, כי לו חיתו יער, אמר (נ' י"ד) "זבח לאלוקים תודה ושלם לעליון נדריך", כלומר אף על פי שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, אשר הן כליל לגבוה כדמות מתנה ולא למתנותינו הוא צריך, הנה חפץ הוא בשלמים הנאכלים לבעלים, והם משני מינים:
ראשית: אם לתודה להראות הכנעתנו על כל אשר היטיב עמנו לשעבר,
ושנית: ואם לנדר ולנדבה להתחנן לבו על העתיד. והוסיף ואמר (נ' ט"ו): "וקראני ביום צרה" – כנגד הנדרים. "אחלצך ותכבדני" – כנגד התודה.

עיין בתהלים מזמור נ' והסבר אם פירש הכתב והקבלה כאן את פסוק י"ד כפשוטו – אם לא?

תהלים נ"א

"הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם
אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל"

ראב"ע, שם:

זבחי צדק הם שלמים; עולה היא עולת תמיד ומוספים.

א.

למה לא הוזכרו בפסוק גם חטאת ואשם?

ב.

העומדים דברי הראב"ע לפסוקנו בניגוד לדברי הכתב והקבלה בשאלה הראשונה?

שאלה קשה שאלה קשה ביותר