תלונת העם ותגובת משה

בפרקנו זה שלובות שתי עלילות שונות זו מזו. וכך אפשר לצייר את שלד פרקנו:

אברבנאל, שואל:

למה נענשו בני ישראל עתה בשאלתם הבשר ולא נענשו בפעם הראשונה, כשיצאו ממצרים ושאלו בשר?

(כוונתו לשמות פרק ט"ז).

בעל עקדת יצחק:

עניין התואנה הזאת לדעתי הוא מה שיזכרהו אחרי כן, אלא שמתחילה יהיה להם הגמגום והפקפוק פנימי, לבם לפומייהו לא גלי ( =ליבם לא גילה). אמנם אחרי כן עם שלא פירושוה כי היה להם לחרפה – כבר הוציאו אותה בלשון תואנה ותלו אותה בשאלת הבשר.
...תחילה היו מתאוננים בקרבם, בלתי מוצאים דברי תנואתם בפיהם. אמנם כבר נכנסים תנואתם באוזני ה' המבין חקרי לב, והוא מה שביאר להלן: "כי בכיתם בואזני ה' לאמור: מי יאכילנו בשר". והוא אומר: "וישמע ה' ויחר אפו", כי כן נאמר במבין מעצמו הדבר, שלא נדבר בפירוש, כמו שנאמר (בראשית כ"ג, ט"ז) "וישמע אברהם אל עפרון וישקול..."
ואמר שעם שבערה בם אש ה' ותאכל בקצתם, עד שצעקו על משה ויתפלל בעדם ותשקע האש – עם כל זה לא לקחו מוסר, על דרך שנאמר (ירמיהו ה' ג'): "הכיתה אותם ולא חלו, כיליתם מאנו קחת מוסר", ועוד מעט לסיבה חלושה חזרו לקלקולם.
והוא זה שאמר: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה", לא התאוו בשר ולא זולתו, אלא התאוו תאוות. וזה דבר מגונה מאוד , כי הנרדף מתאוותיו - יש לו צד התנצלות, כמו שאמר (בראשית ג, י"ג): "הנחש השיאני", אף אשר לתאווה יבקש, אין לו שום הימלט (=סיבת הצדקה). והנה כשראו העם תאוות האספסוף, שבו לבכות ולהתאונן כבראשונה, אלא שכבר הוציאו התואנה בפיהם, מה שהיה בפנימיות ליבם, והוא: "מי יאכילנו בשר". והנה כשראו העם תאוות האספסוף, שבו לבכות ולהתאונן כבראשונה, אלא שכבר הוציאו בתואנה בפיהם...

פס' ז'-ח'

"וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח
שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ"

רש"י:

ד"ה "שטו": אין שיט אלא לשון טיול, בלא עמל.

אלשיך, לפסוקים ז- ט:

היה מקום לומר: מה שקצים במן הוא על אחד מהטעמים: או על שלא יחזק גופם או על היעדר הזנת העין, שאין העין רואה דבר הזן שתאב לו: או שקצו בו מפני שהיה בא עד אוהליהם, ומה שבא לאדם מעצמו, ואדם רגיל בו בלי עמל – קץ בו... על כן על הראשון אמרה התורה: ראו עתה כי רעה בלבם, כי הלוא כזב ידברו, ואין דבר מן הדברים הגורמים לקוץ במן, כי הנה על הראשון אמר: "והמן כזרע גד" – שמחזק הגוף... ועל השני אמר: "ועינו כעין הבדולח", שהוא כעין הספיר, שתאווה הוא לעיניים, ועל השלישי אמר: "שטו העם", כי הלוא צדיקים בלבד היה בא להם המן עד אוהליהם, אך לא המון העם המתאווים, כי אם "שטו העם", שהיו מחפשים והולכים עד למרחוק.

פסוק כ"ב

"הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם"

רש"י:

זה אחד מארבעה דברים שהיה ר' עקיבא דורש, ואין ר' שמעון דורש כמותו:
ר' עקיבא אומר: "שש מאות אלף רגלי" – ואתה אמרת: "בשר אתן להם ואכלו חודש ימים?" "הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם?", הכל כמשמעו: מי יספיק להם? כעניין שנאמר (ויקרא כ"ה, כ"ו): "ומצא כדי גאולתו"...
ר' שמעון אומר: חס ושלום, לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו (במדבר י"ב,ז): "בכל ביתי נאמן הוא", יאמר: אין המקום מספיק לנו? אלא כך אמר משה: שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, ואתה אמרתם: בשר אתן להם לחודש ימים, ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו?! – "הצאן ובקר יישחט להם" כדי שיהרגו ותהייה אכילה זו מספקתן עד עולם?! וכי שבחך הוא זה?! אומרים לו לחמור: טול כור שעורים, ונחתוך את ראשך?! השיבו הקדוש ברוך הוא: "ואם לא אתן, יאמרו שקצרה ידי! הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם? יאבדו הם ומאה כיוצא בהם, ואל תהי ידי קצרה לפניכם אפילו שעה אחת!".
רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר: אי אפשר לעמוד על הטפל. מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה, לא תספיק להם. סופן לדון אחרין. אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו: "דקה ביקשנו", ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו: "גסה ביקשנו, חיה ועוף ביקשנו, דגים וחגבים ביקשנו", אמר לו: "אם כן, יאמרו שקצרה ידי?!"

רמב"ן:

ואין מדרשו של ר' שמעון ושל ר' יהודה הנשיא נאותין ללשון הכתוב, ומדרשו של ר' עקיבא שאמר: דברים כמשמעם, "מי מספיק להם", הוא משמעות הכתוב באמת.