נגעי אדם ונגעי בגדים

רשב"ם, פסוק ב':

ד"ה אדם כי יהיה בעור בשרו: כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושיער שחור וצהוב – אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם, אלא המדרש של חכמים וחוקותיהם וקבלותיהם מפי החכמים הראשונים הוא העיקר.

השווה דבריו אלה לדבריו בהקדמתו לפרשת משפטים:
רשב"ם, שמות כ"א:

ידעו ויבינו יודעי שכל, כי לא באתי לפרש הלכות אף על פי שהם עיקר, (כי מייתור המקראות נשמעין ההגדות וההלכות), ומקצתן יימצאו בפירוש רבנו שלמה אבי אמי זצ"ל. ואני לפרש פשוטן של מקראות באתי, ואפשר הדינין וההלכות לפי דרך ארץ...

פסוק ב'

"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת..."

ערכין ט"ז ע"א:

א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באים: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שווא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל צרות העין, ועל הגזל.

פסוק ב'

"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת..."

ספורנו:

ד"ה שאת או ספחת או בהרת: כולן מיני צרעת ומראיהן לבן, כמו שבא בקבלה, אין בהן ממיני הצרעת שסיפרו הרופאים... אמנם שאר מיני הצרעת החזקים שסיפרו שהם סרטן לכל הגוף בכלל, שהם נוטים אל האודם והשחרות, לא תטמא התורה כלל.
כי אלה הארבע מראות לבדנה, שסיפרו ז"ל שהן שאת ותולדתה בהרת ותולדתה, באות בתוכחת על עוון כאמרם ז"ל (ברכות ה ע"ב): "כל שיש בו אחד, מד' מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה". אבל שאר מיני הצרעת שסיפרו הרופאים לא יהיו כלל על צד מזבח כפרה, אלא יהיו בתכלית הקלקול כשאר מדווי מצרים הרעים או מצד חטא בהנהגת המאכל והמשתה וזולתם, ולא תהיה להם טומאה כלל.

ד"ה נגע צרעת הוא: ... ובהיות זה המין מן החולי לעונש, כאמרם ז"ל: "אינו אלא מזבח כפרה" נתן זמני ההסגר לעורר אל התשובה, כאמרו (איוב ל"ו י') "ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון".

כלי יקר:

ד"ה שאת או ספחת או בהרת: בעניין הצרעת יש דעות חלוקות, כי יש אומרים שהם חולי טבעי נסתר בתוך הגוף ומבצבץ לחוץ, ויש אומרים שהכל בא על צד העונש לגלות על רעתו הנסתרת בלבו... ... אם מכה רעהו בסתר בשוט לשונו ואין הבריות יודעין להישמר ממנו, על כן הקדוש ברוך הוא מפרסם על החנפים ומוציא כל רעתו לחוץ, כדי שתיגלה רעתו בקהל...

בובר, תורת הנביאים:

הצרעת היא, לפי השקפת המקרא, הטומאה של עצם או של דבר, הפורצת ופוגעת באותו עצם או דבר, וטומאה – פירושה ערעור היחס שבין אלוהים ובין האדם.

פסוק ג'

"וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן..."

בעל שם עולם:

אף על פי שאמר "את הנגע" סתם, מכל מקום לפי שהכתוב חילק בין נגע לנגע, אם שיער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק – וטימא אותו, ואם עמוק אין מראה ושיערה לא הפך לבן – והסגיר, ובחלוקה השנייה מפורש "בהרת", ממילא גם החלוקה הראשונה על כרחך בבהרת תדבר, כי כל חלוקה ושכנגדה בעניין אחד מחולקים...
כמו שכתב הראב"ע בפרשת בשלח (שמות י"ז ז') ד"ה מסה ומריבה: בעבור שני דברים הנזכרים ומשפט לשון הקודש כאשר יזכיר שני דברים יחל לעולם מהשני, שהוא הקרוב כמו (יהושע כ"ד ד') "ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו" ואח"כ "ואתן לעשו את הר שעיר ויעקב ובניו ירדו מצרימה". וכבר הזכיר תחילה "מסה" ואחר כך "מריבה" ושב לפרש קריאת "מריבה" על ריב בני ישראל עם משה, וקריאת מסה על נסותם את ה'.

פסוק י"ג

"כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא"

סנהדרין צ"ז ע"א:

תניא רבי נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, בת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני הכלב, ואין הבן מתבייש מאביו.
תניא רבי נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו העזות תרבה, והיוקר יעוות, והגפן יתן פריו והיין ביוקר,

(רש"י:

אף על פי כן יהיה היין ביוקר, שלא יהיה בפרי עצמו ברכה. לשון אחר: שיהיו הכל רודפין אחרי היין ומשתכרין ומתייקר, אף על פי שרוב יין בעולם).

ונהפכה כל המלכות למינות, ואין תוכחה

(רש"י, בגמרא סוטה:

אין לך אדם שיוכל להוכיח שכולם נכשלים בחטא וכשמוכיחו, אומר לו: אתה כמוני).

מסייע ליה לר' יצחק דאמר ר' יצחק: אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות. אמר רבא: מאי קרא? "כולו הפך לבן טהור הוא".