השירה

ר' יוסף אבן כספי, משנה כסף:

אמר יוסף: אחר אשר ביארנו המילות, אחבר הענין ואומר כי זה הענין היה כמה פעמים לישראל, בימי השופטים ובימי המלכים, אבל היותר מופלג שבכולם היה בימי נבוכדנצר, שמאז היה תכלית מפלתנו, ולא היה זה בצדקת נבוכדנצר ולא מכח אלוהיו, רק כי השם אלוקינו הסגירנו בידו, כמו שאמר ירמיהו (נ"א כ') "מפץ אתה לי... ונפצתי בך..." וכאשר תראה ותדקדק מילה במילה סיפורי ירמיהו ובפרט בנפילת נבוכדנצר, וכן בישעיה שגילה סוד אחד* והוא: כי נבוכדנצר ואם החריב הבית והגלה ישראל במצות ה', הנה הוא עשה יותר ממה שרצה ה', ולכן נענש אחר כך ונשחת גם הוא בקום הצלחת החיה השניה (=פרס), וזה היה "לעת תמוט רגלם" (ל"ה), כמו שניבא עליו ירמיהו וישעיהו. והשם אז נקם דם עבדיו ונקמת היכלו והשיב נקם לצריו – הוא החיה הראשונה (בבל) על ידי החיה השניה (פרס) ושבו ישראל לארצו בבית שני. והבן כל זה כי הם סודות נפלאים.

השווה דבריו לתפישת הרמב"ן את השירה כולה, (פסוק מ' ד"ה כי אשא אל שמים ידי): 

פסוק ל"ו

"כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם"

רש"י, פסוק ל"ה:

ד"ה וחש: עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה להיות השירה הזאת לעד, כשתבוא עליהם הפורענות ידעו שאני הודעתים מראש. מכאן ואילך העיד עליהם דברי תנחומין, שיבואו עליהם ככלות הפורענות, ככל אשר אמר למעלה (פרק ל') 'והיה כי יבואו עליך... הברכה והקללה... ושב ה' אלוקיך את שבותך'.

ד"ה כי ידין ה' עמו: כשישפוט אותם ביסורים הללו האמורים עליהם כמו (איוב ל"ו) "כי בם ידין עמים" – ייסר עמים; "כי" זה אינו משמש בלשון דהא לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחילת דבור, כמו (ויקרא כ"ה) "כי תבואו אל הארץ". כשיבואו עליהם משפטים הללו ויתנחם הקב"ה על עבדיו לשוב ולרחם עליהם.

פסוק ל"ו

"כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב"

רש"י:

ד"ה כי יראה כי אזלת יד: יד האויב הולכת וחוזקת עליהם ואפס בהם עצור ועזוב. "עצור" – נושע על-ידי עוצר ומושל שיעצור בהם; "עזוב" – עזוב על ידי עוזר. עוצר הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא על האויב, בלשון לע"ז מיינטינדטו"ר (maintenir) "עצור" הוא הנושע במעצור המושל, "עזוב" – מחוזק כמו (נחמיה ג') "ויעזבו את ירושלם עד החומה" (ירמיה מ"ט כ"ה) "איך לא עוזבה עיר תהלה". אינפורצדו"ר.

והשווה -

מלכים א' י"ד י':

"וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל"

רש"י:

ד"ה עצור ועזוב: עצור – שיש לו מחזיק ויד, כמו (שמואל א' ט' י"ז) "זה יעצור בעמי"; ועזוב – שאין לו מחזיק ביד.

ראב"ע:

ד"ה אזלת יד: אזלת יד ישראל, והטעם: הכח. והתי"ו תחת ה"א, כי גם שתיהן סימני הנקיבה. כמו (יחזקאל ט"ו י"ז) "ושבת לנשיא".

ד"ה ואפס עצור ועזוב: כאשר יהיו הנשבים רבים ילקחו מהם ויעזבו מהם ועתה כמעט יאבד הכל.

רש"ר הירש, (תרגום מפירושו בגרמנית):

"עצור" הוא מה שמשתדל האדם לשמרו ולהחזיקו, "עזוב" – מה שאין לו ערך לבעליו ואין הוא משתדל עוד בשמירתו. והוא ביטוי לחוסר אונים מוחלט, אם כל מה שירצה אדם להחזיק בו יאבד ממנו כשם שאבד לו כל מה שעזבו לנפשו.
ותרגומו: was man bewahrt und verlaasst

פסוק מ"ג

"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו"

רש"י:

ד"ה הרנינו גוים עמו: לאותו הזמן ישבחו העובדי כוכבים את ישראל. ראו מה שבחה של אומה זו שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו.

בכור שור:

ד"ה הרנינו גוים עמו: הרנינו וגילו גויים שאתם עמו. ישראל בגלותם נקראים "גויים" כי אינם עוד גוי אחד להיותם מפוזרים בארצות שונות. והנה אע"פ שאתם עתה גויים, דעו כי אתם עמו והוא אלוקיכם. וגוי נקרא על שם "גיא" כלומר: להיותו יושב על ארץ אחת, אבל אין רננה לשון שבח, אלא לשון גילה ושמחה, גם (תהלים פ"א ב') "הרנינו לאלוקים עוזנו" עניינו – שמחו לפניו, וכן (איוב כ' ה') "כי רננת רשעים מקרוב ושמחת חנף עדי רגע". וכן (איוב כ"ט י"ג) "ולב אלמנה ארנין". ואין לפרש מלשון הפסוק האחרון הזה ולעשותו יוצא (=ולפרש את הפועל "הרנינו" כפעל יוצא) כפירושו רנה"ו ב"רוח חן" פרק י"ב, וכפירוש בעל רכסים לבקעה: אתם, גויים, הרנינו את עמו אשר בניכם בגלות. כי מה טעם לומר שירנינו אותנו? ואם יחוסו וירחמו עלינו הלא דיינו.
גם לא יתכן לפרש "גויים ועמו" – כי הגויים איך ישמחו כשישיב נקם לצריו?