המחתות + הפטרה

פסוק ב'

"וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ"

רש"י:

ד"ה כי קדשו: המחתות – ואסורים בהנאה, שהרי עשאום כלי שרת.

רמב"ן:

ד"ה כי קדשו: ולא ידעתי טעם לאיסור הזה, שהרי קטורת זרה הקריבו, וזר שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ באיסור אינו מקודש.
אבל יש לומר, כי בעבור שעשו כן על-פי משה, היו קודש, כי הם הקדישו אותם לשמים, לפי שחשבו שיענה אותם האלוקים באש ותהיינה המחתות האלה כלי שרת באהל מועד לעולם.
והנכון בעיני, כי יאמר הכתוב כי הקריבום לפני ה' ויקדשו להיות לאות בבני ישראל, כלומר: אזי הקדשתי אותם מעת שהקריבו אותם לפני, כדי שיהיו לאות לבני ישראל.

ר' יצחק עראמה, בעל עקדת יצחק:

... ציוה שירם מחתות האנשים האלה אשר על ידם נתבטל הכזב וירקעום ציפוי למזבח באופן שיתקימו שם תמיד. ובזה יהיה זכרון לבני ישראל אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן להקטיר קטורת לפני ה', והוצרך לתת טעם לשום המחתות האלה במקום קדוש לאמר: כי במה שהקריבו המחתות לפני ה'. לברר בם האמת מהשקר נתקדשו להיות לאות לבני ישראל, כי הדבר המחליט והמבטל את המתנגד לקודש – קודם הוא בלי ספק, כי אין אוהב בעולם כמי שיפיל האויב ואף על פי שיחשב מעוזריו... ואין כלי קדוש כמי שמבטל הקטרוג מעל הקדוש.

אברבנאל:

הנה ציוה ה' שמחתות האנשים ההם שנשרפו יהיו נלקחים מתוך השרפה וירקעום ציפוי למזבח, לא מפני היות במחתות ההן קדושה, אלא כדי שישארו שמה זכרון לבני ישראל מהמעשה ההוא, וזה: כי הנה המעשים לא יחשבו לטובים או רעים בבחינת עצמם בלבד, אלא בבחינת הכוונה אשר יעשה אותם האדם, עד שאם היה המעשה ההוא טוב ומשובח כפי עצמו הנגלה ממנו, אם כיון בו העושה אותו לתכלית רע - הוא רע בלי ספק ואינו טוב.
והנה הקטורת עצמה בהיותו נקרב אל האלוקים היה טוב, אבל כפי כוונת המקטירים אותו שהיתה רעה על ה' ועל משיחו, היה רע ומעשה בלתי הגון.

ר' יעקב צבי מקלנבורג, בפירושו הכתב והקבלה:

ד"ה כי קדשו: כאן נתן טעם על הרמת המחתות לבד, לא יניחום לאיבוד לפי שקדשו, רצוני לומר, אחרי שחלה עליהם אש מאת ה' הרי נתקדשו לשמים, שהאש ההיא קדושה. וציוה אחר כך לעשותם ציפוי למזבח, נתן טעם: לפי שקדושה זו באה עליהם, כי על ידם היתה נקמת המתקוממים נגד ה', ולכן ראוי לעשות מהם ציפוי למזבח להיותם לזכרון, לכן חזר ואמר "את מחתות החטאים". שמצד שהחטאים הקריבום לפני ה' ויקדשו ע"י האש להענישם, לכן ראוי לעשות בהם אות לזכרון שלא יחטאו עוד.

השוה את דברי משה בפרשתנו לדברי שמואל בהפטרה:  

פסוק ג'

"אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי     וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי    וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי   אֶת מִי רַצּוֹתִי
וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר    וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ      וְאָשִׁיב לָכֶם"

אברבנאל:

שהשוחד או יהיה בתורת הלואה, או בדרך גזל - שהדיין בחזקה יקחהו, או בדרך מתנה - שישאילהו בריצוי דברים. ובשלושת הדברים האלה אמר:
האם לקחתי מיד אחד מכם שור או חמור להשתמש בו ואחר כך אשיב אליו?
והאם עשקתי וגזלתי איש לקחת ממנו בחזקה?
והאם ביקשתי בתחנונים לאדם שיתן לי דבר ברצונו?
או יהיה "את שור מי לקחתי" – למלאכתי, "את מי עשקתי" – בממון, "ואת מי רצותי" – בגוף, על דרך (דברים כ"ח) "עשוק ורצוץ".

מלבי"ם:

"את שור מי לקחתי" – בחזקה. והגם שהשופטים רגילים לקחת חמור לרכיבה בעת לכתם מעיר לעיר לשפוט את העם.
"ואת מי עשקתי" – שהעושק הוא קל יותר. שכובש שכר שכיר וכדומה שאין גוזל מידים.
"ואת מי רצותי" – למי ביקשתי שיתן לי איזו מתנה ברצונו.

פסוק ג'

"וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ"

רש"י:

כדי להעלים עיני מן המשפט בשביל הממון.

אברבנאל:

אם יבוש לומר בפני, אעלים עיני שלא אסתכל בו, ויאמר אותו לכם, ואני משיב מיד בלי שום טענה אחרת.

פסוק ה'

"... כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה"

מלבי"ם:

ובאשר יצויר שהגם שלא לקח דבר מיד איש, בכל זאת קיבל שכר מקופת הציבור, באשר קופת הציבור וצדקות היו ביד השופט והיה לו רשות גם כפי הדין לקחת שכרו ופרנסתו משם, על זה אמר... אף אם תבקשו כל גנזי ביתי, לא תמצאו דבר.