וידוי מעשרות

בטעם מצווה זו של וידוי מעשר הקשו המפרשים:

ר' יצחק ערמה, בעל עקדת יצחק:

מה שציוה לומר בוידוי מעשר כל פרטי המעשים אשר עשה ואשר לא עשה, כי כאשר יעשה האדם המצוה כהוגן – מה הצורך שיאמר בפיו מה שעשה ממנה ומה שמנע מעשות היפוכה?

וכן אברבנאל:

מה צורך שיתהלל האדם בפיו על מה שעשה?

ואלה מקצת תשובות הפרשנים:

ספר החינוך, מצווה תר"ז:

שנצטווינו להתוודות לפני ה' ברוך-הוא ולהגיד בפינו בבית מקדשו שהוצאנו חוקי המעשרות והתרומות מתבואתנו ומפירותינו ושלא נשאר כלום מהם ברשותנו שלא נתנו אותו למי שצריך לתיתו, וזהו שנקרא מצוות וידוי מעשר...
משורשי המצוה (=מטעמי המצוה), לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדיבור, שהוא יתר בו על כל מיני נבראים – שאילו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו – ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראים מלפסול דיבורם - שהוא ההוד הגדול שבהם - יותר מלחטוא במעשה. ובהיות עניין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בה תלויה מחיית משרתי האל – היה מחסדיו עלינו, כדי שלא נחטא, להזהירנו עליהם, להפריש אותם ושלא ליגע וליהנות בהם בפועל, וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש, שלא שיקרנו בהן, ולא עיכבנו דבר מהם, וכל-כך כדי שנזהר מאוד בעניין.

בעל עקדת יצחק:

"ואמרת לפני ה' בערתי הקדש..." ירצה, שנתינת המעשרות כבר תהיה תשומה אנושית, שמוה נדיבי עמים, לפרנס ענייהם בקרבם או המלמדים וכיוצא, כי היא מידה טובה מוטבעת במעולים שבאנשים וכבר זכר זה הפילוסוף (=אריסטו) בפרק ט"ו מהמאמר השמיני מספר המידות, אמר, כי הזבחים הקדומים וההקהלות היו נעשים אחר אסיפת התבואות לתת המעשרות.
מכל מקום כוונת האל יתברך הוא, שתייחס המעשים כולם אליו ושאין אתה עושה, כי אם ללכת על פי יושר דרכיו והנהגותיו, כמו שקיבלת עליך במאמר (פרקנו, פסוק י"ז) "וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו";
וכל זה מה שיתבאר יפה בנוסח הוידוי מתחילתו ועד סופו: שזכר שלוש מצוות עשה במעשר, האחד "בערתי הקדש", השני "וגם נתתיו ללוי" – והוא עניין מעשר ראשון, ומצווה אישית "ולגר וליתום ולאלמנה" – והוא מעשר שני. ועל שלושתן אמר "ככל מצותך אשר צויתני" ואמר "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" – להורות על מה שאמרנו – כי הכל עשה מצד מצוה, לא באופן אחר. ואחר-כך ג' מצוות לא תעשה: "לא אכלתי" ו"לא בערתי" ו"לא נתתי" – ולפי שלא תיפול עליהם (=על מצוות לא תעשה) מלאכת מעשה נאמר עליהם "שמעתי בקול ה' אלוקי" במה שמנעני מלעשות.
ואמנם להורות על מה שאמרנו, שלא הייתה שם כוונה אחרת אמר "עשיתי ככל אשר צויתני". והנה עם זה כבר היו אלה המצוות עשה ולא תעשה הוראה על כל המצוות כולן הנכללות בכלל עשה ולא תעשה והם כלל (תהלים ל"ד) "סור מרע ועשה טוב".

אברבנאל:

ועל דרך הפשט יראה לי שהוידוי הזה הנזכר בפרשה, הנה הוא ודאי וידוי מעשר עני... ויהיה פירוש הכתובים כן, כי משה רבנו עליו השלום, ראה שבני אדם במעשר שני להיותו נאכל לבעלים, היו שם שמחים בו ובהליכה אותו לבית המקדש ישמחו ויגילו כי יתפרסמו נדבותם ומתנותיהם, אבל במעשר עני ירע בעיני האדם, שיתן את יגיע כפיו לזרים ולא יאכל בטובה; וגם לפי שהיה נותן פתו לעניים בשערים ולא היה מוליכו לירושלים להודות לה' ולהתפרסם נדבותיו ומתנותיו, הנה בעבור זה ראה לצוות שבשנת מעשר עני – שהיא השנה השלישית אחרי השמיטה, ואחרי כלותו לעשר את כל מעשר תבואתו ואחרי תתו אותו ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה לאכלו, כמו שבא שמה במצוה, ולא אכל הוא ממנו והיה תועלת עצום בוידוי הזה, שבעבורו ישתדל כל אדם לקיים אותה המצוה, כדי שיוכל להתוודות עליה בדברי אמת "בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו..." ולא ירע עינו בתתו אותו בשערים, כיוון שעתה בעת הוידוי בירושלם ובית ה' יתברך, תתפרסם נדבתו וענתה בו צדקתו, ויהללוהו בשערים וכאילו הקריבוהו לפני ה'.

פסוקים י"ב-י"ג

"כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי"

פסוק י"ד

"לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ"

רש"י:

מכאן שאסור לאונן.

רשב"ם:

כמו (איוב כ', י') "ידיו תשבנה אונו" – ממון שגזל. וכמו (הושע י"ב, ט) "מצאתי און לי" – לפי פשוטו.

אברבנאל:

רצונו לומר: עם היותו מעשר עני והיה לי עניות הרבה, לא מצאתי היתר לעצמי לאכול ממנו, לומר: "גם אני עני לאכול". ויהיה "אוני" מלשון דלות ועניות כמו (בראשית ל"ה) "בן-אוני", (איוב כ"ב) "אלוה יצפון לבניו אונו", שהם כולם כפי המדקדקים עניין עניות ודלות ואבלות.