"לא תענה ברעך עד שקר"

פסוק י"ב

"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר"

אברבנאל:

ואחר שהזהיר שלא יזיק אדם את חברו במעשה רע לא בגופו, לא באשתו, ולא בממונו – הזהירו... "לא תענה ברעך עד שקר".
ומלבד שהזהיר בזה, שלא יעיד אדם שקר, נכלל בו הלועג על חברו, והמספר לשון הרע, והרכיל, והמלבין פני חברו ברבים ודומיהם. 

שבועות ל"א ע"א:

מניין לתלמיד שאמר לו רבו: יודע אתה בי, שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה

(רש"י:

משקר)

 – מנה יש לי אצל פלוני, ואין לי עליו אלא עד אחד, מניין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר (שמות כ"ג ז'): "מדבר שקר תרחק" – האי "מדבר שקר תרחק" נפקא? הא ודאי שקורא קא משקר ורחמנא אמר: "לא תענה ברעך עד שקר"?! אלא כגון דאמר ליה: "חד סהדא אית לי (עד אחד יש לי), ותא אתה וקום התם ולא תימא ולא מידי (ובוא אתה ועמוד שם ולא תאמר כלום, ויהא סבור בעל דין שיש לי שני עדים ויודה על האמת) דהא לא מפקת מפומיך שקרא (=שלא תוציא מפיך דבר שקר), אפילו הכי אסור, שנאמר "מדבר שקר תרחק".

פסוק י"ב

"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר"

תרגום אונקלוס:

לא תסהד בחברך סהדותא דשקרא.

ראב"ע:

שנים רבות חיפשתי בלבי טעם זאת המילה לאמר "עד שקר" ולא עדות שקר.
ולפי דעתי עתה, כי הוא מדבר עם עד שקר, כאילו כתוב: לא תענה, אם אתה עד שקר.
ומשמע זאת המילה כטעם (=ויקרא י"ט) "לא תכחשו ולא תשקרו" ומצאנו מילת ענות בבי"ת כמו (דברים י"ט י"ח) "שקר ענה באחיו", ובלא בי"ת כמו (תהילים נ"ה) "ישמע אל ויענם", והטעם "יענה בהם" וכמוהו (בראשית כ"ו כ"ט) "כאשר לא נגענוך" – לא נגענו בך.
ויש עד שקר שהוא בן מוות, והוא שכתוב עליו (דברים י"ט): "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו".

ראב"ע, (בפירושו הקצר, שאינו מודפס בחומשים שלנו):

לא תענה בו ואתה עד שקר. גם יורה שאסור הוא להשכיר עד שקר, ותהיה מילת "תענה" – יוצאת, כטעם "אענה את השמים" (הושע ב' כ"ג).

רלב"ג:  

ואין ראוי שנאמר שיהיה זה המאמר אזהרה לעד שקר שלא יעיד בחברו, שאם יהיה הדבר כן, יהיה מוזהר עד השקר להעיד ברעהו האמת, וזה דבר אין ראוי שייאמן, ויפרש שלא תעיד ברעך באופן שתהיה עד שקר בעדות ההיא.