"ואם בזאת לא תשמעו לי..."

לעניין הברכות והקללות בכללן עיין גיליון בחקותי תש"ו.

פסוק י"ג

"אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת"

ראב"ע: 

ד"ה קוממיות: וריקי מוח אמרו, כי הקללות רבות מן הברכות, ולא אמרו אמת, רק נאמרו הברכות כלל ונאמרו בקללות פרטים, לירא ולהפחיד השומעים. והמסתכל היטב – יתברר לו דברי.

פסוק ל"א

"וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה"

העמק דבר:

אחר שהשכינה מסתלקת מכלל ארץ ישראל – פנה זיוה, ובזה יהיו ערי ישראל חרבה.         

פסוק ל"ב

"וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ"

רש"י:    

זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שממה מיושביה.

רמב"ן, פסוק ט"ז.

וטעם אף אני אעשה זאת לכם... וכן מה שאמר בכאן "ושממו עליה אויביכם" היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תימצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה, ואין לאל ידם.

ראב"ע:

ד"ה ושממו עליה: כל כך תהיה שממה, שגם האויבים הדרים ישומו עליה, הפך "משוש לכל הארץ". (כוונתו לפסוק איכה ב' ט"ו:

"סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל בַּת יְרוּשָׁלִָם הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ!?")

ביאור:

ד"ה והשימותי אני את הארץ: כשתגלו ממנה, לא תישאר הארץ אחריכם בטובהּ ובכוחה, אלא כמו שבירכתיה כשישבתם עליה, כך עתה אשים אני את הארץ, עד שתהיה חרפה לכל הארצות, ושממו עליה אויביכם היושבים בה, שימצאו בה מחסור כל דבר, כל נגע וכל מחלה, להיות לאות לבני מרי, לדעת כי בגלל עוונותיכם הייתה זאת לה, כמו שאמר (דברים כ"ט כ"ב): "ואמרו כל הגויים: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת?... ואמרו: על אשר עזבו את ה'". ותהיה זאת לכם לחרפה ולמשל בגויים.

פסוק ל"ג

"וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם"

עבודה זרה י' ב':

ההוא קיסרא דהוה סני (שונא) ליהודאי, אמר להו לחשיבי דמלכותא (לשרי המדינה): "מי שעלה לו נימי ברגלו (רש"י: בשר מת שמצערו) יקטענו ויחיה, או יניחנו ויצטער?" אמרו לו: "יקטענו ויחיה!" אמר להו קטיעה בר שלום: חדא שלא יכולת לכולהו! (אחת, שאי אתה נוצח את כולם!) דכתיב (זכריה ב') "כי כארבע רוחות השמים פירשׂתי אתכם".

רש"י:

זו מידה קשה, שבשעה שבני מדינה גולים למקום אחד, ורואים זה את זה ומתנחמים, וישראל נזורו כבמזרה, כאדם הזורה שעורים בנפה, ואין אחת מהן דבוקה בחברתה.