"כי תצור אל עיר ימים רבים..."

ספר החינוך, מצוות לא תעשה תקכ"ט:

שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר, כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבותם, ועל זה נאמר: "לא תשחית את עצה... ואותו לא תכרות" וכמו כן נכנס תחת זה כלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד, או לשבור כלי לבטלה וכל עניינים אלה וכל כיוצא שיהיה בם השחתה, ואמרו ז"ל תמיד בגמרא: "והא קעבד משום 'בל תשחית'!"
שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק בו ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי המעשה, אוהבים השלום ושמחים בטוב הבריות, ומקרבין אותם לתורה, ולא איבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל, יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם, לא כן הרשעים אחיהם של מזיקין, ושמחים בהשחתת העולם, והם משחיתים את עצמם, במידה שאדם מודד גם מודדין לו. כלומר: בה הוא נדבק לעולם, וכעניין שכתוב "שמח לאיד לא יינקה". והחפץ בטוב ושמח בו – נפשו בטוב תלין לעולם. זה ידוע ומפורסם.

רשב"ם:

ד"ה כי תצור על עיר ימים רבים: ותצטרך לחתוך אילנות, לבנות מצור, דיק וסוללות.

ד"ה כי ממנו תאכל: שהרי צריכים לך למאכל, לאחר שתתפוש העיר, ותהיה שלך.

פסוק י"ט

"וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר"

רש"י:

הרי "כי" משמש בלשון "דילמא", שמא האדם עץ השדה להיכנס בתוך המצור מפניך, להתייסר בייסורי רעב וצמא, כאנשי העיר – למה תשחיתנו?

רשב"ם:

ד"ה ואותו לא תכרות: אותו עץ מאכל שאינו חוזק ומבצר לאנשי העיר, כגון הרחוקים – אותם לא תכרות.

ד"ה כי האדם...: כל "כי" שאחרי "לא" מתפרש – "אלא". אותו לא תכרות אלא עץ השדה לבוא האדם מפניך במצור – אותו תכרות, הם הקרובים לעיר שנסתרים בהם אנשי העיר הבורחים מפניך. ובאים בתוך העיר "כי האדם עץ השדה" – אלא עץ השדה שגורם את האדם לבוא מפניך במצור.

פסוק י"ט

"כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה"

ראב"ע:

כבר ביארתי כי ייתכן בכל לשון לקצר, לאחוז דרך קצרה כמו (שמואל א' ט"ז כ') "ויקח ישי חמור לחם", רק מילת "לא" לא ייתכן להיותה נחסרת, כי הטעם יהיה להיפך.
ומדקדק גדול ספרדי אמר, כי חסר ה"א וכן הוא: הכי האדם עץ השדה, וזה הטעם איננו נכון בעיני, כי
מה טעם לומר: לא תשחית עץ פרי? כי איננו כבני אדם שיוכל לברוח מפניך?!
ולפי דעתי שאין לנו צורך בכל זה. וזה פירושו: "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה" והטעם, כי חיי אדם עץ השדה – וכמוהו (דברים כ"ד ו'): "כי נפש הוא חובל" – חיי נפש הוא חובל.

פסוק י"ט

"לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ"

רמב"ם, הלכות מלכים ו':

הלכה ה':

אין קוצצים אילני מאכל שחוץ למדינה, ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר "לא תשחית את עצה". וכל הקוצצין – לוקים. ולא במצור בלבד אלא בכל מקום, כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה – לוקה. אבל קוצצין אותו, אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.

הלכה י':

ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים והורס בניין וסותם מעיין ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית.

גמרא שבת ק"ה:

המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודת כוכבים, שכך אומנותו של יצר הרע: היום אומר לך "עשה כך", ולמחר אומר לך "עשה כך", עד שאומר לך: "עבוד עבודת כוכבים" והולך ועובד.

השווה לפסוקנו את דברי ירמיהו פרק ו' פסוק ו':     

"כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת כִּרְתוּ עֵצָה
וְשִׁפְכוּ עַל יְרוּשָׁלִַם סֹלְלָה
הִיא הָעִיר הָפְקַד כֻּלָּהּ עֹשֶׁק בְּקִרְבָּהּ"

האלשיך (וגם כמה מחכמי הגויים) סוברים, שירמיהו רומז בדבריו כאן לפסוקנו בתורה (דברים כ' י"ט).