יוסף

ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק שער כ"ח:

(ג') "וישראל אהב את יוסף מכל בניו..." (ד') ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם..." הכתובים האלה מגלים טפח ועוד בטעם השנאה וסיבת כל המעשה ההוא אשר עשו. וזה כי יעידו שאף על פי שהיה (= יוסף) נוהג עמהם במדת נערות ומביא דבתם על אביהם, לא על זה שנאוהו, כי ידעו שהיא מדה של נערות, וכי יזקין יסור ממנה. אבל כאשר ראו, כי אותו אהב אביהם לבדו מכל בניו – שהכוונה לדעתם שאינו אוהב מכולם אלא אותו לבד, כי המ"ם "מכל בניו" כמ"ם של (בראשית י"ד) "ויתן לו מעשר מכל" - הנה עלה על לבם כי הוא היה העיקר אצלו ולו משפט הבכורה והברכה, כי הוא הבן הבכור לאהובה, ושאחיו כולם אצלו (=אצל יעקב) כבני פלגשים. וכבר חשבו, שיקרה להם כמו שקרה לישמעאל ובני קטורה עם יצחק, וכמו שקרה לעשו עם יעקב. וכל הימים אשר הוא חי על האדמה לא יהיה להם חלק באלוקי ישראל, ולא להם יהיה הזרע אשר נאמר עליו ברכת אברהם ויצחק (בראשית י"ז) "להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך".
ונתאמתה להם מחשבה זאת, כי ראו כי עד עתה לא זכה בברכה זו כי אם אחד מבני האבות לבד, וגזרו, כי זאת סיבת האהבה אשר אהבו והכבוד אשר כיבדו במה שעשה לו כתונת פסים וכו', ועם מה שאמרו ז"ל שכל מה שלמד (יעקב) משם ועבר מסר לו (= ליוסף). (ועיין רש"י ג' ד"ה בן זקונים!)
והנה באמת אם היה הדבר כפי אשר חשבוהו, היה שנאתם וקנאתם אותו מצוה או זכות, מחוייבים על זה, והיה להם להתנכל בכל יכולתם עמו ועם אביהם לתת עליהם ברכה, כמו שהשתדל יעקב ורבקה עם עשו ויצחק, כי הענין היה להם אחד... כי הסיבה אחת בעינה כפי מה שחשבוהו.

פסוק ב'

"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם"

בראשית רבה פ"ד (ז'):

"ויבא יוסף את דבתם"... מה אמר? ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון:
ר' מאיר אומר: חשודים בניך על אבר מן החי.
ר' יהודה אומר: מזלזלים הם בבני השפחות וקורין להם עבדים.
ר' שמעון אומר: תולים הם עיניהם בבנות הארץ.
ר' יהודה בר' סימון אמר: ועל שלשתם לקה – (משלי ט"ז י"א) "פלס ומאזני משפט לה'". אמר לו הקב"ה: אתה אמרת 'חשודים בניך על אבר מן החי' – חייך אפילו בשעת הקלקלה אינם אלא שוחטים ואוכלים, (בראשית ל"ז ל"א) "וישחטו שעיר עיזים". אתה אמרת 'מזלזלים הם בבני השפחות וקורין להם עבדים' – (תהילים ק"ה י"ז) "לעבד נמכר יוסף". אתה אמרת 'ותולים עיניהם בבנות הארץ' – חייך שאני מגרה בך את הדב (בראשית ל"ט ז') "ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי".

רש"י:

ד"ה את דבתם רעה: כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו: שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותם עבדים וחשודים על העריות. ובשלשתם לקה: "וישחטו שעיר עיזים" במכירתו, ולא אכלוהו חי, ועל דיבה שסיפר עליהם שקורין לאחיהם עבדים – (תהילים ק"ה) "לעבד נמכר יוסף". ועל עריות שסיפר עליהם – (בראשית ל"ט) "ותשא אשת אדוניו את עיניה..."

אברבנאל:

ואמנם אמרו "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם ..." שהיה חפץ שיהיו אחיו שלמים במידותיהם ולכן לא היה מספר לאביו מדה מגונה שראה בהם, כי זה לא יקרא "דיבה רעה" ולא גם כן היה משקר בהם חלילה, ולזה יאמר: ויוצא יוסף דיבה רעה. אבל אמר "ויבא", להגיד כי בעבור שהיה עם אביו בעיר, כשהיה שומע מפי אנשי העיר בשווקים וברחובות שהיו אומרים גנות ממעשיהם, אותה דיבה כמו ששמעה היה הוא מביא אל אביו, ולא היה מאמת שכך היה, אלא שכך שמע מפי אנשי העיר.
והתבונן אמרו "אל אביהם", כי אילו היה מספר אותה בשוק היה בכלל מספר לשון הרע; אמנם יוסף לא היה מביאה כי אם "אל אביהם" – מהצד שהוא אביהם, כדי שייסרם וידריכם וירחיקם מהחטא וימחה הגנות מהם ולא יהיה פוצה פה ומצפצף נגדם בכל הארץ, ולא לתכלית אחר.

פסוק ד'

"וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם"

מדרש תנחומא ישן, וישב ז' (דף צ' ע"ב):

"ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום": שהיה בא ושואל בשלומם ולא היו משיבין אותו. למה? שהיה כך מנהגו, שהיה שואל בשלומם. יש לך אדם שעד שלא נכנס לשררה הוא שואל בשלום בני אדם, אבל משנכנס לשררה, רוחו גסה עליו ואינו משגיח לשאול לשלום בני העיר. אבל יוסף לא היה כן: אע"פ שנכנס לשררה הוא היה מנהגו לשאול בשלום אחיו, שנאמר (בראשית מ"ג כ"ז) "וישאל להם לשלום".

ר' יונה אבן ג'נאח, י' ספר הרקמה שער י"ז:

והכינוי הבא עם המקור יהיה שני מינים: אם שיהיה כינוי הפועֵל, או שיהיה כינוי הפעול בו, ואם יהיה כינוי הפועֵל – האחד או יותר מאחד – לא יהיה כי אם מחובר כמו (יחזקאל ה' ט"ז) "בשלחי את חצי הרעב הרעים בהם"; (שם ג' כ"ז) "ובדברי אותך אפתח את פיך"; (שמות ז' ז') "בדברם אל פרעה"...

ואם יהיה כינוי הפעול בו יהיה על שני דרכים: אם שיהיה נפרד, כמו (דברים י"ב כ"ט) "לרשת אותם"; (בראשית כ"ה כ"ו) "בלדת אותם"... או מחובר, כמו (דברים כ"ג כ"ב) "לא תאחר לשלמו"; (ישעיה נ"ג י') "וה' חפץ דכאו"; (בראשית ל"ז ד') "ולא יכלו דברו לשלום"; (שמואל א' כ"ה מ') "דוד שלחנו אליך לקחתך לו לאשה..." ואיננו כמו (בראשית ל' ט"ו) " המעט קחתך את אישי"; כי הכ"ף ב"קחתך את אישי" סמוך אליה והיא כנוי הפועל, והכ"ף ב"לקחתך לו לאשה" – פעול בה.

רש"י:

ד"ה דברו: לדבר עמו.

ישעיה ט"ז ט'

"אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה"

רש"י:

ד"ה אריוך דמעתי: אתרוה בשבילך דמעה: יש תיבה משמשת כשתי תיבות בענין זה כגון (ירמיה י' כ') "בני יצאוני"; (יהושע ט"ו י"ט) "ארץ הנגב נתתני"; (בראשית ל"ז ד') "ולא יכלו דברו לשלום".

אברבנאל:

"וישנאו אותו" והיה משנאתם אותו כל כך, עד שכאשר היה יוסף נותן להם שלום, לא יכלו לשמוע דברו ולהשיב על שלומו. וזהו "ולא יכלו דברו לשלום" כאילו אמר: לא יכלו להשיב לו על שלומו שהיה מקדים להם תמיד.

שד"ל:

ד"ה דברו לשלום: ...לא מצאנו בשום מקום "דברו" במקום – דבר עמו. ולי נראה: ולא יכלו שאת דברו לשלום. כשהיה מדבר עמהם אפילו דברי שלום, לא היו יכולים שאתו.
מצאנו לשון "שאת" נשמט אחר "לא יכול". כמו (תהילים ק"א ו') "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" (ישעיה א') "לא אוכל עוון ועצרה".

אליהו בן אמוזג, (ליוורנו תרכ"ב):

ד"ה דברו לשלום: נראה לי לפרש "דברו" כמו עשותו, הקימו, אוכלו, שתה (שמואל א' א' ט')... וכונת הכתוב לומר שלא היו יכולים לסבול דבריו גם אם היו לשלום, כדרך כל שונא שיקוץ בדברי השונא אצלו, אף אם ידבר רכות... ופירוש "דברו" – דבר לו - קשה בעיני, כי הוא מוזר אצלי ויש לו כדמות ראיה בפרק זה עצמו...