מעמד הברכה והקללה

רמב"ן, הקדמה לספר דברים, ובייחוד החל מן "ובטרם שיתחיל בבאור התורה...":

הספר הזה עניינו ידוע שהוא משנה תורה יבאר בו משה רבנו לדור הנכנס בארץ רוב מצוות התורה הצריכות לישראל, ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת הכהנים ובמעשיהם שכבר ביאר אותם להם והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה, אבל בישראל יחזיר המצוות הנוהגות בהם פעם להוסיף בהם ביאור ופעם שלא יחזיר אותם רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות כמו שיבואו בספר הזה בענייני עבודה זרה אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות. ועוד יוסיף בספר הזה כמה מצוות שלא נזכרו כלל כגון: היבום, ודין המוציא שם רע, והגרושין באשה, ועדים זוממין, וזולתן, וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו ועל כן לא נאמר בספר הזה "וידבר ה' אל משה לאמר לו את בני ישראל" או "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מצוה פלונית" אבל לא נכתבו המצוות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצוות רק בארץ, אף על פי שהן חובת הגוף, כאשר בא בענין הנסכים או מפני שאינן תדירות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עוונותיהם כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקדוש ברוך הוא במידת רחמים, וזה להודיע חסדיו עמהם. ועוד, שיוכחו בדבריו שלא יחזרו לקלקולם "פן יספו בכל חטאתם" ולחזק להם בהודיעו אותם כי במידת רחמים יתנהג עמהם לעולם שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מידת הדין מתוחה כנגדו ונאבד. ולכן הודיעם משה רבנו כי הקדוש ברוך הוא רחמן מלא רחמים כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו וכענין שאמר הכתוב "כי עמך הסליחה למען תורא".

רמב"ן, דברים א' א':

אמר: אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל - על המצוות אשר יזכיר בכל הספר מתחלת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן, כמו שאמר (פסוק ה') "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר", כי על התורה ידבר. ויחסר מפסוק "ה' אלהינו דבר אלינו" (פסוק ו') מילת אמירה. וכמוהו "כי נשני אלהים את כל עמלי", "כי הפרני אלהים" (בראשית מ"א נ"א-נ"ב), כי אמר. ושיעור הכתובים האלה, אלה המצוות אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחודש העשתי עשר, ככל אשר ציוה ה' אותו אליהם, והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג. בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר, ויאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו'. והטעם, כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצוות, אמר להם בתחילת דבריו, ה' אלהינו דיבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן, וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה. ונמשכו דברי הפתיחה הזאת, עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים (להלן ד' מ'). אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (להלן ה' א') שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום, והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה, ואחרי כן הודיעם יחוד ה’ שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (להלן ו' ד'), וכל המצוות שבספר הזה.
ולכך יפרש בכאן "אשר דבר משה אל כל ישראל" ושם "ויקרא משה אל כל ישראל", כי ביאור התורה ותשלום המצוות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה. ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת, חזר הכתוב למקום שפסק בתחילת ביאור התורה ואמר (להלן ד' מ"ד-מ"ה) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים. והזכיר (להלן ד' מ"ו) כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון, והיא ארץ מואב הנזכר בכאן, כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כ"א י"ג).
והנה הזכיר בכאן שני דברים. אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציוה ה' אותו אליהם, וזה רמז אל המצוות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה. ואמר שהם ככל אשר ציוה אותו ה’ לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה, והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם 'וידבר ה' אל משה', ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה. ואמר עוד כי "הואיל משה באר את התורה", וזה רמז במצוות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים.
וטעם "הואיל משה", שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא ציווהו ה’ בזה, מלשון "הואל נא ולין" (שופטים י"ט ו'), "ולו הואלנו ונשב" (יהושע ז' ז'), וכן רבים.

רמב"ן, דברים א' פסוק ו':

ד"ה ה' אלוקינו דבר אלינו בחרב: על דעתי, "חורב" שם מקום קרוב להר סיני ששם ישבו ישראל בשנה ההיא. כי המדבר היה גדול ושם ההר אשר חמד אלהים ושמו "סיני" ועל כן נקרא כל המדבר "מדבר סיני", כאילו הוא מדבר הר סיני. ואמר הכתוב (שמות י"ט ב') "ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר", שחנו במדבר במקום הנקרא חורב והוא נגד ההר.
ואפשר שגם ההר גם המדבר יקראו סיני, כי שם אילני הסנה רבים, ושם סמוך להר מקום או עיר מושב ששמו חורב ושם עמדו. והכתוב שאמר (שם ג' א') ויבא אל הר האלהים חרבה, שבא אל חורב אשר שם הר האלהים, והסנה היה בהר ומשה היה בחורב המקום אשר לפניו קרוב לו אשר עמד שם מחנה ישראל שנה, ולפיכך אמר (שם פסוק ג'): "אסורה נא ואראה", שיסור מחורב עד ההר. ופעמים יקרא הכתוב ההר כן, כמו שאמר (שם ל"ג ו'): "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב", כלומר מן ההר אשר בחורב בתחומו או לפניו, או ששם כל הארץ "חורב" וההר בתוכה, וכן "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים" (מלאכי ג' כ"ב) ירמוז לכל אשר נצטווה בהר ובאהל מועד אשר שם בחורב.
וראיתי בלמדנו מדרשם: לא ידעת - בסיני, גם לא שמעת - בחורב, גם מאז לא פתחה אזנך (ישעיה מ"ח ח') - בערבות מואב. רמז כי חורב מקום אשר שם אהל מועד. רק ר' אברהם אמר (שמות ג' א'-ב') כי חורב הוא הר סיני, כי מפני החורב והיובש יהיה שם הסנה, ויקרא בשני שמות ושניהם שוים בטעם.

רמב"ן, פרק ג' פסוק כ"ד:

ד"ה ה' אלוקים: ... והנה השלים התוכחות בזה שהודיע אותם שגרמו אבותיהם רעה על עצמם וגם עליו גרמו עונש שלא יעברו לארץ, אבל הם, הבנים, יעברו ויירשו אותה אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה. ולכך יתחיל עתה להזהירם בכללי המצוות, שלא יוסיפו עליהם ולא יגרעו מהם.

רמב"ן, פרק ד' פסוק מ"א:

ד"ה אז יבדיל משה: פירש ר' אברהם: ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית.
ואינו נכון, אבל הוא כפשוטו כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה, ופתח להם בדברי התוכחות, וכאשר אמר בפניהם תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על עבודה זרה ועל יחוד ה’ והשלים להם שישמרו חוקיו ומצוותיו למען ייטב להם, אז אמר במעמדם לפניהם עתה נקיים המצוה אשר צונו ה’, ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן, ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה. ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותם שבארץ כנען, אמר מצוה שבאה לידינו נקיים אותה למען ייטב לנו. ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם, ואמר אליהם (דברים ה א') "שמע ישראל את החקים ואת המשפטים וגו'", כי עתה יפתח במצוות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחלת סדר אלה הדברים.

רמב"ן, פרק כ"ו פסוק ט"ז:

ד"ה היום הזה ה' אלוקיך מצוך: הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצוות אשר ציוה אותו ה’ לחדש להם, ולכך אמר היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים, כי כבר השלמתי לך הכל. והזכיר "ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" - והלב והנפש כבר פירשתים (דברים ו', ה').

הכתב והקבלה, פרק כ"ז פסוק ט':

ד"ה וידבר משה והכהנים הלויים אל כל ישראל: כאן הוא סיום חלק שני מספר דברים, המתחיל מן "אלה העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל" (דברים ד' מ"ה) המדבר בענייני המצוות, ומכאן עד סוף התורה הוא חלק שלישי.

פסוק ח'

"וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב"

רש"י:

ד"ה באר היטב: בשבעים לשון.

פסוק ט'

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר"

ראב"ע:

ד"ה וידבר משה והכהנים: כאשר כתוב (כ"ז א') "וזקני ישראל". והעיקר משה.

פסוקים י"ד-כ"ו

לפסוקים אלה מקשה אברבנאל:

מה נשתנו י"ב מצוות האלה שניתנו בהכרתות ההם בברכות ובקללות בהר גריזים ובהר עיבל משאר המצוות כולן? הנה לא היו יותר חמורות בכללותם מזולתם! לפי שעם היות הארור הראשון על עבודה זרה והאחרון "אשר לא יקים את דברי התורה" נכוחים למעמד ההוא, להיות הראשון שקול נגד כל העברות, והאחרון כולל כל התורה ומצוותיה כולם, הנה העשרה שבאו באמצע, מי יתן וידעתי למה יוחדו לברך ולקלל עליהם יותר מכל שאר העברות, ולמה זכר כאן קצת מהעריות מבלתי קצתם? וגם יקשה מאוד הארור האחרון: ארור אשר לא יקיים וכו', כי הנה מי שישאר לו שלא קיים אחת מתרי"ג מצוות, תקולל חלקתו בארץ?

גם ר' דוד הופמן, בפירושו לספר דברים (בגרמנית) מעיר:

קשה מאוד לגלות הטעם, למה ניתנו ארורים דווקא בחטאים אלה ולא באחרים?

עיין רמב"ן, פסוק כ"ו:

ד"ה אשר לא יקיים: כאן כלל את כל התורה כולה, וקיבלוה עליהם באלה ובשבועה, לשון רש"י.
ולפי דעתי, כי הקבלה הזאת, שיודה במצוות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור. אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ לתאוותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת, אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם "קיימו וקבלו היהודים" (אסתר ט' כ"ז). והנה הוא חרם המורדים והכופרים.
ובירושלמי בסוטה (פרק ז' הלכה ד') איתא: "אשר לא יקים" - וכי יש תורה נופלת? רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן, רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן, דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים, אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור. ידרשו בהקמה הזאת, בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור, וזה קרוב לענין שפירשנו.
ואמרו על דרך אגדה, זה החזן, שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו. ולי נראה, על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים (י"ד י"ד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' (לעיל ד' מ"ד), וכן נוהגין.