מאכלות אסורים

דעות שונות בטעם איסורי מאכלות הובאו בגיליון שמיני תשי"ב. עיין שם!

ר' דוד הופמן, בפירושו לויקרא עמוד רט"ז (התרגום העברי הופיע במוסד הרב קוק תשי"ג):

יש חוקרים מבין האחרונים החושבים שחוקי המאכלות האסורים אינם מיוחדים לעם ישראל לבדו אלא שאולים הם אתו מעמי מזרח אחרים. כך הראו אחדים מהם שההבדלה בין בעלי חיים טהורים לבין טמאים מקורה בדת הצנדית. לפי זו, שמניחה שיש שתי רשויות בבריאה כולה, אורמוזד הוא אל כל הטוב ואחרימן אל הרע. יצירתו של אורמוזד טהורה וקדושה ואילו מה שבא מאחרימן הוא טמא ומסואב.
אולם דעה זו תיראה לאחר בחינה מעמיקה כבלי יסוד וכהבל...
ראשית: בתורת משה אין המושגים "טהור" ו"קדוש" מזדהים זה עם זה כמו בדת צורואסטר. ועוד: לפי דת צנד מחולקת כל התבל לשני עולמות שנזכרו לעיל, ולזה אין שום זכר בחוקי התורה. כאן מדובר על הבדלה בין "טהור" ו"טמא" רק בשטח קטן. וגם בפרטים אין התאמה ביניהם. כך, למשל, כל הבהמות החד-פרסיות (שאינן מפריסות פרסה) כגון הסוס והחמור וכו' והכלב והשועל ועוד, הם לפי חוקי צנד חיות טהורות, ואילו לפי התורה הן משתייכות לחיות הטמאות.
ומלבד זה, ההבדל הקיים בין בעלי חיים טהורים לבין טמאים הוא בזה שהללו מותרים באכילה והללו אסורים, ואילו לפי דת צנד–אוויסטה החיות הטמאות הן אויבי האל שמצווה לרדפן ולהכריתן, בעוד שמצווה היא לטפל בחיות הטהורות ולהגן עליהן. ובכלל יש להעיר, כי לפי התורה הטומאה היא דבר שבמציאות רק ביחס לאדם

(נאמר במקור: nur als etwas fuer den Menschen subjektiv Existierendes   -   ולא כמו בדת צנד, שלפיה היא מושתת בטבע הבריאה... und nicht als etwas objektives, in der Schoepfung begruendetes...)

הן אסורות באכילה, אין אף רמז קל לכך שיש לרדוף את בעלי החיים הטמאים, אלא אדרבא... (החוק מצוה לרחם עליהם)... אין שום דבר משותף לדת צורואסטר והתורה, אלא רק בזה שבשתיהם נמנים בעלי החיים מהם טהורים ומהם טמאים... והרי כל העמים העתיקים הבדילו בין טהור וטמא, בפרט במערכות בעלי החיים. ואמנם בזה ירמוז על קיום מסורת ידועה משותפת לכל העמים...

פסוק א'

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם"

רש"י:

ד"ה לאמור אליהם: אמר שיאמר לאלעזר ולאיתמר או אינו אלא לאמר לישראל כשהוא אומר דברו אל בני ישראל הרי דיבור אמור לישראל הא מה אני מקיים לאמר אליהם לבניו לאלעזר ולאיתמר.

רשב"ם:

למשה ולאהרן, ומה יש להוכיח על כל "לאמר" הכתוב ב"וידבר ה' אל משה", כי פירושו לאמר למשה. ולפי שמלמעלה נתייחד הדיבור לאהרן לבדו, נאמר כאן "לאמר אליהם", לשניהם.

פסוק ב'

"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ"

רמב"ן:

ד"ה מכל הבהמה אשר על הארץ:
פשוטו- מכל הבהמה אשר על פני כל הארץ, כטעם מכל אשר בעולם.
ומדרשו (תו"כ פרשה ב' ו') - מפני שיש חיות בים ואין תורתן בסימנין הללו אלא כדגים, לפיכך אמר אשר על הארץ, להוציא מה שבים.

פסוק ג'

"כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה"

ר' נפתלי הירץ ויזל מקשה:

למה לא נאמר "ומעלת גרה" שהוא סימן חדש לטהרתו?

פסוק ד'

"אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ..."

ספרא ס"ט:

אין לי אלא אלו (הגמל, הארנבת, השפן והחזיר) בלבד, שאר בהמה טמאה מנין? ודין הוא (=קל וחומר הוא): ומה אלה שיש בהם סימני טהרה (=אחד מסימני טהרה), הרי זה בלא תעשה על אכילתן, (שאר אלה) שאין בהם סימני טהרה, אינו דין שיהיו בלא תעשה על אכילתן?! נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב – ושאר בהמה טמאה מקל וחומר...

רש"י, פסוק ח':

ד"ה מבשרם לא תאכלו: אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין, אמרת קל וחומר: ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורות וכו'.

רמב"ן, פסוק ג':

ד"ה: כל מפרסת פרסה: טעם הכתוב הזה שכל בהמה שיהיו בה שני הסימנין הללו תאכלו, אבל לא תאכלו באחד מהם. והיה ראוי שיאמר כן בדרך כלל, אלא שפרט הגמל והשפן והארנבת בגרה והחזיר בפרסה, מפני שאין אחרים בעולם בסימן האחד לבדו. וחזר ואמר (פסוק ח') מבשרם לא תאכלו, ללאו. וכתב רש"י, אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין, אמרת קל וחומר, מה אלו שיש בהם קצת סימני טהרה אסורות וכו'. ולשון ספרא (פרק ג' ב'): מה אלו שיש בהם סימני טהרה הרי הם בלא תעשה על אכילתם, שאר בהמה טמאה שאין בה סימן טהרה אינו דין שתהא בלא תעשה על אכילתה, נמצאו הגמל והשפן והארנבת והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחומר, נמצאת מצוות עשה שלהן מן הכתוב, מצוות לא תעשה מקל וחומר. עד כאן הברייתא, אבל לפי דעתי אינה עולה כהוגן לפי סוגיות התלמוד, שאם כן לא יהא לוקה על שאר בהמה טמאה, שאינה באה אלא מדין קל וחומר, שאין מזהירין מן הדין.

גור אריה:

והקשה הרמב"ן: והלא אין מזהירין מן הדין ואין עונשין מן הדין. ויש מפרשין דהא דאין מזהירין מן הדין, כשאנו באים ללמוד מקור הדין, שלא ידענו כלל איסורו, אזי אנו אומרים: "אין מזהירין מן הדין". אבל כאן דכבר ידענו איסור בהמה טמאה אם אין לה סימן טהרה – ילפינן שפיר בקל וחומר ולא אמרינן "אין מזהירין מן הדין".