משה, ציפורה ומילת הבן

מכילתא יתרו פרשה א':

בשעה שאמר משה ליתרו: "תן לי צפורה בתך לאשה", אמר לו יתרו: "קבל עליך דבר זה שאומר לך – ואני נותנה לך לאשה!" אמר לו: "מהו?" אמר לו: "בן שיהיה לך תחילה, יהיה לעבודה זרה, - מכאן ואילך לשם שמים". וקבל עליו. אמר לו: "השבע לי", וישבע לו. שנאמר (ב' כ"א) "ויאל משה" ואין "אלה" אלא שבועה. שנאמר (שמות א' י"ד) "ויואל שאול את העם לאמר..." לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה, מיד "ותקח צפורה צור ותכרת עם ערלת בנה... וירף ממנו".

ועיין תרגום יונתן בן עוזיאל פסוקים כ"ג-כ"ד:

ואמרית לך: פטור ית ברי ויפלח קדמי ומסרב אנת למפטריה הא אנא קטל ית ברך בוכרך.
והוה באורחה בבית מבתותא וערע ביה מלאכא דה' ובעא למקטליה את גרשום בריה דלא הוה גזיר על עיסק יתרו חמוי דלא שבקיה למגזריה ברם אליעזר הוה גזר בתנאה דאתניו תרויהון.

(להבנת מדרש תמוה זה:)

בעל הטורים:

יתרו היה כומר לעבודה זרה וכשנשא משה בתו, הוצרך משה לידור לו, שבן הראשון שילד יהיה כומר לעבודה זרה, וכוונתו, שידע שיחזיר חמיו למוטב כמו שעשה – שהרי נתגייר. מכל מקום נענש, שבן בנו נעשה כומר לעבודה זרה, שנאמר (שופטים י"ח ל') "ויקימו להם בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ". (וע' רש"י שם!) ודרשו חז"ל "בן משה (= ולא בן מנשה) היה, אלא שתולין הקלקלה במקולקל".

ועוד: שפתי כהן:

יש לשאול: ואיך משה יקבל עליו דבר זה (התנאי דלעיל!) אלא לפי שראהו משה ליתרו שהיה משוטט בדעתו לדעת האלוהית והיה בכל יום עובד עכו"ם ומבטלה ועובד לאחרת, אמר משה: סופו לעמוד על האמת, שהוא אל האמת!.

תלמוד בבלי, מסכת נדרים, ל"א ע"ב – ל"ב ע"א:

תניא: ר' יהושא בן קרחה אומר: "גדולה מילה שכל זכויות שעשה משה לא עמדו לו בשעה שנתרשל מן המילה, שנאמר 'ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו'". אמר ר' יוסי: חס ושלום שמשה נתרשל מן המילה, אלא כך אמר משה: אמול ואצא – סכנה היא, דכתיב (בראשית ל"ד) "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים", אמול ואשהה שלושה ימים – הקב"ה אמר לי (שמות ד', י"ט): "לך שוב מצרים"! אלא מפני מה נענש? מפני שנתעסק במלון תחילה, שנאמר "ויהי בדרך במלון".
ר' שמעון בן גמליאל אומר: לא למשה רבנו בקש שטן להרוג אלא לאותו תינוק, שנאמר "כי חתן דמים אתה לי", צא וראה – מי קרוי "חתן", משה או אותו תינוק? הוי אומר: זה התינוק.

רש"י:

זה התינוק: שנעשה חתן ע"י ברית, שמחתנין אותו במצווה ראשונה.

מהרש"א:

לא למשה רבנו בקש: נראה לפרש לדעתו (= של ר' שמעון בן גמליאל) שלזה נתרשל משה במילת בנו מפני התנאי שהיה בינו ובין יתרו, שהראשון מבניו לא ימול כדאמרינן במדרשות...

פסוק כ"ד

"וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה'"

רש"י:

ד"ה ויהי בדרך במלון: משה.

ד"ה ויבקש המיתו: למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו ועל שנתרשל נענש עונש מיתה.
תניא אמר ר' יוסי: חס ושלום, לא נתרשל אלא אמר: אמול ואצא לדרך - סכנה היא לתינוק עד שלושה ימים, אמול ואשהה שלושה ימים – הקב"ה ציווני 'לך שוב מצרים'. ומפני מה נענש מיתה? לפי שנתעסק במלון תחילה.

פסוקים כ"ב – כ"ג

"וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ"

ראב"ע, פירוש הקצר (שאיננו בספרינו, והוציאו לאור על פי כ"י ר' יעקב צבי פליישר וינא תרפ"ו) פסוק כ"ב:

ד"ה וטעם בני בכורי ישראל: זה הגוי הראשון שיעבדני, כי עם אשור ומצרים יהיה ישראל שלישיה על דרך הפשט. (ועיין ישעיהו י"ט כ"ד) והנה גילה ה' למשה המכה כשיצאו ישראל ממצרים בבואה על מצרים והיא סוף המכות.

ראב"ע, פירוש הארוך פסוק כ"ג:

ד"ה ואמר: הנה אמרתי אליך פעם אחר פעם לשלוח את בני לעבדני, להקריב לי זבחים, ואתה מאנת לשלחו – על כן אענשך. וחסרי דעת חשבו כי עם משה ידבר וזה שגעון. ועוד כי אליעזר אינו בכור משה.

ר' יוסף קמחי, ספר הגלוי (עמוד 68):

"אז אמרה חתן דמים למולות" – ואמנם כה עניין הפרשה: יש להביא ממוצא דבריהם, כי כאשר נשא משה צפורה התנה עמה לעשות מילה לבניו, והם לא קיבלו, כי אמרו: "הבן הבכור אשר יולד לא ימול, והשני יהיה שלך לעשות כטוב בעיניך". כשנולד גרשום בכורו לא נימול, כי יצאה הרשות מידו, ועל כן קרא שמו גרשום, כי אמר 'גר הייתי בארץ נכריה' (שמות ב' כ"ב), ולא היה בידי יכולת למולו. וכאשר נולד אליעזר מל אותו וקראו אליעזר: "אלי עזרני בזה שנימול והצילני מחרב פרעה".
וכאשר נראה לו הא-ל וחזר ליתרו חתנו, היה מתרשל משליחותו, כי אמר בלבו: שמא לעתים רחוקות תהיה הנבואה זו, עד שאמר לו (ד' י"ט) "לך שוב מצרימה". ולקח אשתו ובניו עמו, כי אמר: "שמא תתאחר הגאולה ויהיה ביתי עמי". וכאשר ראה הא-ל כי נתעצל בשליחותו והיה מוליך אשתו ובניו ויאמרו ישראל: "לא בא זה להוציאנו כי אם לגור בארץ", חזר ואמר "לך ואמרת אל פרעה: בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ממצרים. "ותמאן לשלחו - ואתה ממאן ללכת בשליחותי לשלחם ממצרים, ותלך בקושי, הנה אנכי הורג גרשם שהוא בנך בכורך".
וזהו (פסוק כ"ד) "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" – "ויפגשהו" נופל על הנזכר למעלה "את בנך בכורך". על כן אמר משה לצפורה: "על אשר הוא ערל וכל בני עמו נימולין, על כן הוא רוצה להורגו" מיד "ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה", שנפל בחלקה שלא למול אותו. "ותגע לרגליו" – נגעה בצור בבשר ראש הגיד. וכאשר ראתה, כי כמעט היה מת בין ידיה, אמרה (פסוק כ"ה) "חתן דמים אתה לי" – זאת חתונה של רציחה היא; על שאמר לה משה: "יום המילה יום חתונה הוא". אחרי כן (פסוק כ"ו) "וירף ממנו" – הכאב, ותשב רוחו אליו, (כ"ו) "אז אמרה חתן דמים למולות" – חתונה של דמי מילה ולא דמי רציחה, כאשר חשבה.
ו"צור" זהו אבן חדה ממש ויהושע (ה' ב') "חרבות צורים" יוכיח...