שבת

לדברה ראשונה עיין גיליון יתרו תשי"א,

לשנייה – יתרו תשי"ג,

לעשירית – יתרו תש"ט.

דעות אחדות בטעם מצוות שבת:

מורה נבוכים, ג' מ"ג:

אמנם ענין השבת טעמו מפורסם ואין צריך לביאור. כבר נודע מה בין המנוחה עד שיהיה שביעת חיי אדם בהנאה ובמנוחה מן העמל והטורח שלא ימלט ממנו קטן וגדול; עם מה שמתמיד ומקיים הדעת הנכבד מאד לדורות והוא האמונה בחידוש העולם.

רמב"ן: 

ועל דרך הפשט אמרו שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד, יזכור מעשה בראשית בכל עת ונודה בכל עת שיש לעולם בורא והוא ציוה אותנו באות הזה כמו שאמר "כי אות היא ביני וביניכם". וזה עיקר גדול באמונת האל. – וטעם "לקדשו" שיהא זכרוננו בו להיותו קדוש בעינינו כמו שנאמר (ישעיה נ"ח) "וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' – מכובד". והטעם – שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים ולתת בו עונג לנפשנו בדרכי השם וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמו שנאמר (מלכים ב' ד') "מדוע את הולכת אליו היום – לא חודש ולא שבת" – שהיה דרכם כן. וכן אמרו חז"ל: מכלל דבחודש ושבת בעי למיזל (=ראוי ללכת). וזה טעם שביתת הבהמה, שלא תהא בלבנו מחשבה עליה. ולכך אמרו חז"ל, שהשבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה (כמו שאמרו בעבודה זרה), מפני שבה נעיד על כל עקרי האמונה; בחידוש, בהשגחה ובנבואה.

ספר החנוך:

שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם שהיא חבל המושך כל יסודי הדת. ובמנוחתנו בשביעי זכר לנו בחדושו של עולם, כי כשישבתו בני אדם כולם ביום א' בשבוע וישאל כל שואל: מה סיבת זאת המנוחה? ויהיה המענה: "כי ששת ימים עשה ה'...", כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמתית. ומלבד זה יש בו זכירת נס מצרים שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה והאל הצילנו מידם וציונו לנוח בשביעי, ועל כן זכר במשנה תורה זה השורש השני שיש לנו במנוחה ואמר שם "וזכרת כי עבד היית".

שד"ל:

(אחרי הביאו דברי הרמב"ם הנ"ל) והנה לדעת הזאת יש לשאול: מה צורך לצוות לבני חורין על המנוחה? כי הם הלא ישבתו כל עת שירצו, והיה די לצוות על שביתת העבדים והבהמה. על כן נראה לי שראוי לחלק בין שביתת הישראלי ושביתת עבדיו ובהמתו. כי שביתת עבדיו ובהמתו מכוונת לעצמה, לחמלה ולחנינה עליהם, ואמנם שביתת ישראל עצמם היא גם כן לתועלת עצמם בלא ספק, אך לא כדי שינוחו בלבד, אחר שהרשות בידם לנוח כל זמן שירצו, אבל הוא כדי שתהיה מנוחת כולם ביום מיוחד ועל ידי כן יוכלו להקבץ יחדיו, לאכל ולשתות ולדבר אלה עם אלה, ותתרבה האהבה ביניהם, וגם יוכלו להתאסף בבתי עבודת הא-ל לשמע תורה מפי החכמים. ולכך אמר כאן "וינח" ולא "וישבת", שלא לבד ישבתו מן המלאכה אלא גם כן ינוחו ויקראו לשבת עונג, וה' צירף לזה תועלת אחרת שיהיה יום השבת זכר למעשה בראשית...