דיני מלוה

לפסוק כ"ד שבפרקנו עיין גיליון משפטים תש"ט שהיה כולו מוקדש לפסוק זה לבדו, וצרפהו הנה.

פרופ' קאסוטו, בספרו "פירוש על ספר שמות" רואה בפסוקים כ"ב י"ז-י"ט יחידה – פסקה אחת, וכן בפסוקים כ'-כ"ו פסקה לחוד.

פסוק כ"ד

"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ"

ראב"ע:

ד"ה אם כסף תלוה: אם נתן לך השם הון שתוכל להלוות העני.

ראב"ע:

ד"ה אם כסף תלוה: וקרא העניים "עמי", כי החסידים לא יבקשו עושר בעולם הזה, והעד אליהו ואלישע – שלא רצה לקבל ממון מנעמן – גם שמואל הרמתי.     

פסוק כ"ד

"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ"

מכילתא קפ"ה:

 "לא תשימון עליו נשך" – מה תלמוד לומר? לפי שהוא אומר: "את כספך לא תתן בנשך" (ויקרא כ"ה) – הרי זה מזהיר למלוה, שלא ילוה לך ברבית. אין לי אלא אזהרה למלוה, אזהרה ללווה מניין? תלמוד לומר (דברים כ"ג): "לא תשיך לאחיך". אין לי אלא אזהרה ללווה ולמלוה – אזהרה לעדים ולערב וללבלר (=הכותב את שטר ההלוואה) מניין? תלמוד לומר: "לא תשימון עליו נשך".

אמר ר' יוסי: בא וראה סמיות עיניהם של מלוי בריבית: אדם קורא לחברו "רשע", יורד עמו לחייו. והם מביאים עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבין וחותמין: "פלוני כפר באלוקי ישראל!"

פסוק כ"ה

"אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ..."

מכילתא קפ"ו:

ר' ישמעאל אומר: בא הכתוב ללמדך, שתהא עושה מצוה ונוטל את שלך.

ופירש בעל תורה תמימה:

ברשותך להבטיח, שלא תפסיד ממונך, ויש לך רשות לקבל משכון.

והשווה דברי ר' ישמעאל כאן לדבריו המובאים ברש"י, שמות כ' כ"ב:

אם מזבח אבנים: (מכילתא) רבי ישמעאל אומר: כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג', ואם מזבח אבנים תעשה לי הרי אם זה משמש בלשון כאשר - וכאשר תעשה לי מזבח אבנים, לא תבנה אתהן גזית, שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים שנאמר (דברים כ"ז) אבנים שלמות תבנה. וכן (שמות כ"ב) אם כסף תלוה חובה הוא, שנאמר (דברים ט"ו) והעבט תעביטנו, ואף זה משמש בלשון כאשר. וכן (ויקרא ב') ואם תקריב מנחת ביכורים - זו מנחת העומר, שהיא חובה, ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין ובלשון "כאשר" הם משמשים.

וכן ברש"י, שמות כ"ב כ"ד:

ד"ה אם כסף תלוה: רבי ישמעאל: אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג', וזה אחד מהן.

פסוק כ"ה

"אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ"

רש"י:

ד"ה אם חבֹל תחבֹל: כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה אלא שממשכנין את הלוה כשמגיע הזמן ואינו פורע (חבל תחבל: כפל לך בחבלה עד כמה פעמים, אמר הקב"ה: כמה אתה חייב לי והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני ואני מחזירה לך אף אתה טול והשב טול והשב).

דברי רש"י אלה לקוחים מגמרא בבא מציעא קי"ד ע"ב: 

המלוה את חברו אינו רשאי למשכנו (שלא ע"פ בית דין) ואם משכנו חייב להחזיר לו (=בעת שהוא צריך לו). במה דברים אמורים? שמשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו, אינו חייב להחזיר לו.

פסוק כ"ו

"כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי"

תנחומא משפטים ט"ז:

אם חבל תחבל: אמר הקב"ה: כמה אתה חייב לי ואני ממתין לך! ונפשך עולה אצלי בכל יום ובכל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון והיא מתחייבת ואני מחזיר לך את נפשך, שאתה חייב לי! אף אתה – אף על פי שהוא חייב לך "אם חבל תחבל – עד בא השמש תשיבנו לו! כי היא כסותו לבדה", אף אתה – דבר אחד יש לי אצלך, אם אין אתה מחזיר משכונו, איני מחזיר לך את נפשך.
"והיה כי יצעק אלי – ושמעתי כי חנון אני" – שהוא קורא תגר לפני ואומר: רבון העולם! אני אדם והוא אדם – הוא שוכב על מטתו ואני – במה אשכב? לפיכך "ושמעתי כי חנון אני".