מעשה העגל

גיליון זה הוא המשכו של גיליון כי תשא תשי"ג.

לדעת קאסוטו, מהווים הפסוקים ט"ו-כ"ט פסקה שלמה בפרקנו והוא קורא לה בשם "פעולתו של משה".
בפעולה זו הוא מבחין "שלשה צעדים":                      

צעד ראשון: פסוק כ'  – ביעור העגל

צעד שני:    פסוק  ?  –  ?  

צעד שלישי: פסוק  ? –  ?         

פסוק כ"ב

"אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא... וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי..."

ספורנו:

ד"ה כי ברע הוא: שכבר היו בענין רע, נצמדים לגילולי מצרים.

ד"ה ואומר להם: שמתי הדבר לנמנע, שאין זהב מוכן.

ד"ה ויתנו לי: והם התנדבו הזהב במהירות.

ד"ה ואשליכהו באש: ביקשתי לאחר הדבר ואשליכהו באש, מבלתי תחבולות הצורפים הצריכות להתיך את הזהב.

1.

באיזה כיוון מפרש ספורנו את כל דברי אהרן?

2.

מה המריצו לפרש את הפסוקים הנ"ל בכיוון זה?

פסוק כ"ז

"וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ..."

רש"י:

והיכן אמר? "זובח לאלוהים יחרם"

הכוונה לשמות כ"ב י"ט:

"זֹבֵחַ לָאֱ-לֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ"

וראה ורש"י שם.

רמב"ן: 

איננו ממצות "זובח לאלוהים יחרם", כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין, אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה, כי כאשר ניחם ה' הנכבד על הרעה ציוה אותו: כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם, תהרוג אתה את עובדיו בסייף...". והנה זאת המצוה כמצות (שמות ט"ז ל"ב) "זה" הדבר אשר צוה ה': מלא העמר ממנו למשמרת"... וכבר הזכרתי כיוצא בהם.

תנא דבי אליהו: פרק ד:

...כל ימיו היה (משה) מתאוה ומצפה כדי שיהא שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. ומניין לך? תדע לך, כשהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם, אמר הקב"ה למשה: "ועתה הניחה לי (ועיין רש"י שם!) "ויחר פי בם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". מיד היה פתחון פה למשה להשיב "ויחל משה את פני ה' ויאמר למה ה' יחרה אפך...". מיד היתה לו ענייה "וינחם ה' על הרעה".
אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, צדיק וחסיד אתה – אלא מידת הדין מקטרגת לפניך על כל באי עולם ועל כל מעשי ידיך שבראת בעולם. ארד מלפניך ואעשה בהם מידת הדין (=כדי שלא תעשה אתה בהם דין), אם כולם עבדו לעגל בלבב שלם, ימותו כולם ביום אחד.
מיד ירד משה מלפני הקב"ה "ויקח את העגל... וישרף באש... ויטחן עד אשר דק... ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי... ויאמר כה אמר ה' אלוקי ישראל... הרגו איש את אחיו... ויפל מן העם כשלשת אלפי איש".
מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב"ה למשה לעמוד בשער המחנה ולומר "מי לה' אלי" ולהרוג איש את אחיו ואיש את קרובו. והוא אמר "כה אמר ה' אלוקי ישראל?!"
אלא שהיה משה דן בעצמו ואמר בלבו: אם אני אומר לישראל "הרגו איש את אחיו ואיש את קרובו", יאמרו לי: "מפני מה אתה הורג שלשת אלפים איש ביום אחד?!" לפיכך תלה בכבוד של מעלה, ואמר "כה אמר ה'..." כיון שאמר בשם הקב"ה, מיד "ויעשו בני לוי כדבר משה".
חזר משה הצדיק ועמד בתפילה לפני המקום ואמר לפניו: ריבונו של עולם! צדיק וחסיד אתה, וכל מעשיך באמונה! וכי בשביל שלשת אלפים שעבדו לעגל בלבב שלם ימותו שש מאות אלף, מלבד גרים ועבדים שנתוספו אליהם עד אין לדבר סוף?!"
מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתרצה עמהם.

קאסוטו, שמות ל"ב, כ"ז:

משה הרגיש שכך רצונו של מקום, והוא מדבר כנביא וכלשונם של הנביאים.

1.

מה הקושי בפסוקנו העומד לפני ארבעת המפרשים?

2.

מהן הדרכים המיוחדות שבחרו להם המפרשים הנ"ל ליישב הקושי הזה?

3.

השווה לדברי רש"י כאן את דבריו: בראשית ל"ב י"ג: ד"ה ושמתי את זרעך: והיכן אמר לו כן? והלא לא אמר לו אלא (שם כ"ח) והיה זרעך כעפר הארץ? אלא שאמר לו (שם) כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, ולאברהם אמר: הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים. שמות י"ד י"ב: ד"ה אשר דברנו אליך: (מכילתא) והיכן דברו? ירא ה' עליכם וישפוט. ויקרא י' ג': ד"ה הוא אשר דבר: (זבחים קט"ו) היכן דיבר? ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כ"ט) אל תקרי "בכבודי" אלא "במכובדי". אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך (ת"כ וי"ר). מהי דרכו של רש"י בכל המקומות האלה לישב קושי מסוג זה? (ועיין גם גיליון בא תשי"א שאלה ב, ועיין בייחוד גיליון שמיני תש"ח שאלה ב).

4.

מה הדמיון שמוצא הרמב"ן בין פסוקנו לבין שמות ט"ז ל"ב?

5.

מהי הזרות הגדולה שבדברי התנא דבי אליהו, וכיצד הוא מסביר את עמדתו של משה רבנו "התמוהה" לפי דבריו?

6.

מה הניע את התנא דבי אליהו לישב קושייתנו בדרך מוזרה זו?