המרגלים

פסוק ב'

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם"

רמב"ן:

ד"ה שלח לך: (אחרי הביאו את דברי רש"י מדברי אגדה) ויש כאן לשאול: אם כן משה עצמו חטא כענין שנאמר (דברים א' כ"ג) "וייטב בעיני הדבר", ולמה אמר להם בענין הארץ "הטובה היא אם רעה" אחר שנאמר לו מתחילה שהיא טובה ורחבה?!
ועוד: מה עשו המרגלים? כי משה אמר להם "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב", ואמר להם בערים "הבמחנים אם במבצרים", ועל כל פנים היו צריכים להשיבו על מה שציוה אותם. ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו "אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות" – וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?! ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם "ארץ אוכלת יושביה" בלבד, כי טרם שיאמרו להם (לישראל) כן (כבר) היה מריבת כלב עמהם. וכן כתוב (דברים א' כ"ח) "אנה אנחנו עולים! אחינו המסו את לבבנו לאמור: עם וגדול ורם ממנו...". וכאן כתוב (במדבר י"ד ג') "לנפל בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז". והנה משה רבנו (עצמו) אמר לבניהם כדברים האלה והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכח הענקים יתר מאד מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותם, כדכתיב (דברים ט' א'): "שמע ישראל! אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גויים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים, עם גדול ורם בני ענקים, אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק". ואם היה פשע המרגלים וחטאתם בזה, למה יניא (משה) את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם?!
ועוד: מה טעם למשה רבנו בשליחות הזאת? אם הארץ טובה והעם רפה – הרי טוב, ואם רעה או שהעם חזק – סבור הוא שיחזירם למצרים?!

אבל יישוב הענין בזה, כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה, ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר (שופטים א' כ"ג): "הראנו נא את מבוא העיר" ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחילה ומאיזה צד יהיה נח לכבוש את הארץ. וכך אמרו בפירוש (דברים א' כ"ב) "וישיבו אותנו דבר, את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן", כלומר: הערים אשר נבוא אליהן תחילה ומשם נבוא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות. וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (במדבר כ"א ל"ב) "וישלח משה לרגל את יעזר", וכן ביהושע בן נון (יהושע ב'): "שנים אנשים מרגלים". ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי (יהושע פרק ח') שהיתה על פי ה' ובמקומות רבים.
אז נמלך משה בשכינה ונתן לו ה' רשות ואמר לו (י"ג ב'): "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" וידעוה ויגידו לכם, ועל פיהם תתיעצו בענין הכיבוש.
והנה משה אמר להם (י"ג י"ז): "עלו זה בנגב", וטעמו: עלו זה הדרך בנגב, שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח (=מהצד) אשר ישראל שם, החזק הוא ויצטרכו בעניינם להשתמר מאד ולהחלץ. וכן הערים, אם הן בצורות, שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיצאו מצד אחר. ואמר עוד, שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה, כי אם היא רעה, יכבשו תחילה מן המקומות האחרים, כי הם היו תרים הר האמורי מצד חברון, כי גם יהושע לא כבש את כולם. וזה טעם "ומה הארץ אשר הוא יושב בה", על העם היושב בנגב.
ויתכן כי משה, בעבור שידע כי היא שמנה וטובה, כמו שנאמר לו (שמות ג' ח') "אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש", בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם: "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ.
ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאד מחברון, רק כמהלך שבעה ימים, וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים ענין ארץ כנען, הטובה היא אם רעה. אבל כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלו בה ואת הערים אשר יכבוש תחילה, כאשר פירשתי. ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודות פרך, לא ידעו ולא יבינו, על כן ירצה משה שיגידו להם על ענייני הארץ לשמחם במעלותיה, כי יודע היה בהם.

והנראה בעיני בלשון הכתוב, כי לא נמלך משה בשכינה, אבל טעם "שלח לך", כי הסכימו לשלוח מרגלים והיה במנהג כי ישלחו "שנים אנשים מרגלים חרש לאמור" (יהושע ב' א') ושישלחו מקצתם (=מקצת השבטים לא מכל השבטים); והשם היודע עתידות ציוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל ושיהיו הנשיאים שבהם, כי חפץ ה' שיהיו שוים בענין כל הגדולים – אולי יזכרו וישובו אל ה'. ואם אין – שתהיה הגזרה שוה בכל העם וזה טעם (י"ג ג') "וישלח אותם משה... על פי ה', כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", שיהיו במצוות ה' נשיאים וראשי בני ישראל.
והנראה אלי לפי פשט הכתוב, כי לא הזכיר ה' למשה שאלתם ששאלו לשלוח מרגלים ולא הסכמת משה עמהם, שאילו היה כן, היה הכתוב מספר בכאן: ויקראו בני ישראל אל משה ויאמרו: נשלחה אנשים לפנינו... וייטב הדבר בעיני משה... ואחר כך היה כותב: וידבר ה' אל משה: שלח לך אנשים כאשר דברו אליך איש אחד לשבט. אבל היה הענין כך, ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה, ואחר כך בא הדיבור אל משה כשאר הדברות ואמר לו סתם: "שלח לך אנשים..." וזה טעם "ויתורו את הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" – כי הוא מדבר בענין חדש, לא סיפר לו כלל. והיה כל זה, כי ה' חפץ למען צדקו, שתהיה השליחות במצוותו, ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם למען ינצלו.
וכן נראה עוד, שהם שאלו ממשה (דברים א' כ"ב): "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" והוא חיפוש בדרכים ובענין הכיבוש מלשון (איוב ל"ט כ"ט) "משם חפר אוכל", וזה טעם "לפנינו", שילכו הם אחריהם על דרכם כלשון (במדבר י' ל"ג) "וארון ברית ה' נוסע לפניהם". אבל ה' ציוה "ויתורו את ארץ כנען" והוא כטעם ברירה, כבאים לקנות דבר, מלשון (דברי הימים ב' ט') "לבד מאנשי התרים והסוחרים", וכן (יחזקאל כ') "אל הארץ אשר תרתי לכם", וכן (במדבר י' ל"ג) "וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה", ועל כן ציוה אותם משה לפרוט: "הטובה היא אם רעה... השמנה היא אם רזה"... והכלל – לשמחם, כי צבי היא לכל הארצות, ויעלו בה בחפץ גדול.
והנה נאמר כאן הענין בסתם, כי כן היה, אבל במשנה תורה הזכיר להם משה כל הדברים מתחילתן להגיד להם פשעם, כי חטאו במה שביקשו ושאלו הם עצמם.

ועל דעת רבותינו חטאו באומרם "נשלחה אנשים לפנינו", (דברים א' כ"ב) בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד, והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, ומשה קיבל מהם למלאות תאוותם. ויהיה טעם (דברים א' כ"ג) "וייטב בעיני הדבר", שסבלתי דעתכם והוריתי לעשותו. וה' ציוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו... כענין שנאמר בשמואל (א' פרק ח') "שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם". והנה האנשים האלה לא ניקבו בשמות על פי ה' כאשר היה בפקודים ובחילוק הארץ, כי מצוות ה' לא תבוא בה תקלה לעושיה ושומריה, "ושומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח' ה'), רק הוא יתברך ציוה למשה "איש אחד למטה אבותיו תשלחו" ושיהיו נשיאים, ומשה מדעתו ברר את אלה ושלחם. והם גמלו לנפשם רעה.

1.

מה ההבדל בין השקפת חז"ל (המובאת בסוף דברי הרמב"ן "ועל דעת רבותינו") ובין השקפת הרמב"ן (עד "ויתכן כי משה בעבור") בענין חטא העם בשליחות המרגלים? (שים לב: המדובר כאן בחטאם של כל ישראל. בחטא המרגלים עצמם דן גיליון שלח תש"ו, שאלות א', ג', ד', עיין שם).

2.

לשם מה מזכיר הרמב"ן בדבריו כאן את שליחות המרגלים ליעזר ואת שליחות המרגלים ליריחו ואת מלחמת העי, ומה רצה להוכיח ע"י הדוגמאות?

3.

השווה לדברי הרמב"ן במקומנו את דבריו במקומות הבאים: במדבר א' מ"ה ד"ה ויהיו כל פקודי בני ישראל החל מ"ויתכן שנאמר עוד כי יהיה זה כדרך שהמלכות עושה..."; דברים כ' ט' ד"ה וצוה ופקדו שרי צבאות בראש העם. מהי ההשקפה המשותפת המודגשת ברמב"ן בשלושת המקומות האלה?

4.

לשם מה מדגיש הרמב"ן (בדבריו עד "ויתכן כי משה בעבור שידע") כי הארץ אשר ציוה משה לחקרה "הטובה היא אם רעה" – ארץ הנגב היא, וכן "הערים" ערי הנגב הם - איזו קושיה יישב ע"י הדגשה זו?

5.

מה ההבדל בתכלית שליחות המרגלים בדבריו הראשונים עד "על העם היושב בנגב" לבין דבריו החל מן "ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה" עד "כי יודע היה בהם"?

6.

מה הדמיון בין דברי ה' למשה בפרשתנו לבין דבריו לשמואל (פרק ח' פסוקים ז'-ח'), ומה רוצה הרמב"ן לישב ע"י הבאת דוגמא זו?