נדרים

רש"ר הירש, (בראשית כ"ח כ'):

הנודר מעתיק עצמו מהוויתו בזמנו ההווה אל עתידו, אל פרק זמן שלא בא עוד, ומחייב עצמו במה שיהיה עליו לעשותו בבוא הזמן. והנה בדבר זה, בהעתיקו עצמו במחשבתו לעתיד שהוא בלתי ידוע לנו (כי מי ידע מה ילד יום ומה תלד השעה הבאה? – בזה טמון החטא שבנדר). דיו לאדם שידע לכלכל דרכיו בכל רגע מרגעי ההווה, ולחיותו כראוי וכנדרש, מה שיהא חובה עלינו ברגע הבא, מה שידרש מאתנו לעשותו בעתיד, שומה עלינו לעשותו גם מבלי שנקבלנו עלינו בנדר. ומה שאסור עלינו לעשותו, לא נוכל לקימו גם אם נקבלנו בנדר. נותר איפוא לנודר לנדור בדברים שאינם מעלים ואינם מורידים; ויהא בזה מן האוולת הגמורה אם נרים לדרגת חובה קדושה דברים שאינם מעלים ואינם מורידים, ועוד לגבי זמנים עתידים – הבלתי ידועים לנו בהחלט.

פסוק ג'

"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה'... לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ"

רש"י:

ד"ה לא יחל דברו:  כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דברו חולין.

רמב"ן: 

וטעם וידבר משה אל ראשי המטות, כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי עינוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שופטיהם למד המשפט; וירמוז עוד למדרש רבותינו, כי לראשי המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם, שיחיד מומחה מתיר בנדר. והנה היתר הנדרים לא נתפרש בתורה, אבל הוא הלכה למשה מסיני ותלאו הכתוב בחוט השערה, כמו שאמרו: "היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו" אלא שרמז לו הכתוב: "לא יחל דברו" – כלומר שלא אמר: "לא יעבור על דברו" – אבל ציוה שלא יחלל דברו, שלא יעשה בנדר חילול, כי בבואו לבית דין וימצאו לו פתח וניחם עליו והם ימחלו לו, איננו מחלל אותו.

ספר החנוך, (פרשת יתרו על לא תשא את שם ה'...):

...וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו, הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת, כי פירוש "נשבע" הוא לפי דעתי, שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקיים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם, כמו שהשם ברוך הוא קיים ולא ישתנה לעדי עד... ובענין הנדר דרך אחרת יש בו, שהוא כמכניס דבר המותר בגדר האסור, וכאילו יאמר: דבר פלוני שהוא מותר יהא אסור עליו כקרבן שאסר ה' יתברך... וזה הענין שיש בנו כח לאסור המותר, לפי שהתורה לימדתנו בכך, מדכתיב (ג) "לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו"...
ומן הטעם הזה שכתבנו בשבועה שעניינה הוא שאדם גומר לקיים דבריו ולאמת כמו שהוא מאמין בקיום אלוקי, היה לנו ללמוד שלא תתבטל שבועה בשום צד, אלא שהיה מחסדי האל עלינו בדעתו חולשת בנין גופנו ומיעוט דעותינו והתמדת שינוי רצוננו לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה, בהתחדש עלינו הרצון בכל עת שאפשר לנו לטעון בענין השבועה טענת אונס או שגגה... ואולם לא הורשינו לצאת ממנו בשאט נפש – רק בתחבולה ובעצת חכם, שיבוא הנשבע לפני איש חכם ונבון בדרכי התורה ויתוודה אליו, כי מחסרון ידיעתו שלא היה יודע בשעה שנשבע דבר שידע אחר כך, הוא רוצה לבטל מה שנשבע עליו, וכי הוא מכיר, כי הביטול – מיעוט דעתו וחסרונו גורם אותו, לא דבר אחר ומחשבה חיצונית שיהיה בלבו חלילה.
ואחר הודאת פיו על זה ויכיר החכם ויראה, כי יש ממש בדבריו, שנתחדש אליו דבר, שאילו הסכים עליו בשעה שנשבע, לא היה נשבע, ועל כן הוא מתחרט – יקבל ודויו ויתירנו משבועתו.
וזהו אמרם (ברכות ל"ב): "הוא אינו מיחל, אבל אחרים מוחלין לו". על כן לעולם אי אפשר להתיר שבועה כי אם בסיבת שום חדוש לנשבע, כגון שיאמר: אילו הייתי יודע דבר פלוני, לא הייתי נשבע לעולם, שזה כעין אונס הוא. אבל אם יאמר: התירוני משבועתי – בלא טענה, אין כח באדם להתירו.

הירש:  

...ואלם התרת נדרים תלויה בכמה תנאים חוקיים וצריכים עיון ודיוק מרובה, והיתר שהושג ע"י העלמת דברים (מן החכם המתיר הנדר) הוא הונאה עצמית שאין בה מועיל. לא ניתן בידי חכם מחכמי ישראל יפוי כח להתיר או לאסור ("nicht die Kraft zu loesen und zu binden") כי אם רק הכושר והחיוב לבדיקה מעולה ועיון מדויק לשם הכרת הדין.

1.

הסבר את דברי הרמב"ן (והם ביטויים הלקוחים מדברי חז"ל): (א)    "אין להן (להתרי נדרים) על מה שיסמוכו"; (ב)    "וימצאו לו פתח".

2.

מהו הרמז בפרקנו בלשון הכתוב להיתר נדרים לפי דעת הגמרא (המובאת בספר החנוך), ומהו הרמז בפרקנו לפי דעת הרמב"ן?

3.

מדוע יש לראות ברשות זו שניתנה לחכמי ישראל להתיר נדרים חסד מחסדי הבורא עלינו?

4.

למה לא נאמר ענין התרת נדרים במפורש בתורה?

5.

למה נאמר בתורה "לא יחל דברו" ולא נאמר בלשון רגילה "לא יעבור על דברו"?

6.

עיין שמואל א' פרק י"ד, רש"י, לפסוק מ"ה: ד"ה ויפדו העם: התירו לו לשאול שבועתו.  התוכל להסביר דברי רש"י אלה על פי הנאמר כאן מספר החנוך?

7.

נגד מי פונה הירש בדבריו הפולמוסיים האחרונים "לא ניתן בידי חכם מחכמי ישראל..."?