סיכום המסעות

פסוק א'

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל..."

רש"י:

ד"ה אלה מסעי: למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות, צא מהם י"ד שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה, שמשם נשתלחו המרגלים שנאמר (במדבר י"ב) ואחר נסעו העם מחצרות וגו' (שם י"ג) שלח לך אנשים וגו', וכאן הוא אומר ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה למדת שהיא במדבר פארן, ועוד הוצא משם ח' מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים. נמצא שכל שמונה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות, זה מיסודו של רבי משה הדרשן.
ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות אמר לו כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך וכו' (במדבר רבה).

רשב"ם:

ד"ה אלה מסעי: כל מסעות וחניות חוזר ומונה כדי לפרש היכן היו.

רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג, פרק נ':

...ומפני זה כשתראה סיפורים בזולת המצות ותחשוב שהסיפור ההוא אין צורך לזכרו או שיש בו אריכות, אינו רק להיותך בלתי רואה הפרטים המביאים לזכור מה שנזכר. ומזה סדר זכר המסעות, יראה מפשוטו של ענין, שזכר מה שאין תועלת בו כלל; ומפני זאת המחשבה העולה על הלב, אמר "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'". ומקום הצורך אליו גדול מאוד, מפני שכל המופתים אינם אמתיים רק למי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם סיפור ואפשר שיכזב השומע... וממופתי התורה מן הגדולים שבהם, עמוד ישראל במדבר ארבעים שנה; והימצא בו המן בכל יום; והמדבר ההוא כמו שאמר הכתוב (דברים ח' ט"ו) "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים"; והם מקומות רחוקים מאוד מן הישוב, בלתי טבעיים לאדם (במדבר כ' ה') "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות" ואמר בהם גם כן (ירמיהו ב') "ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" וכתוב בתורה (דברים כ"ט) "לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם"; ואלו כולם מופתים גדולים גלויים נראים. וכאשר ידע ה' יתברך שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד, כמו שמפקפקין בשאר הסיפורים, ויחשב (השומע-המפקפק), שעמידתם היתה במדבר קרוב לישוב, שאפשר לחרוש בהם ולזרוע ולקצור או להזון באחד הצמחים אשר היו שם, או שמטבע המן לרדת במקומות ההם תמיד, או שיש במקומות ההם בארות מים; מפני זה הסיר המחשבות ההם כולם, וחיזק ענייני אלה המופתים כולם בביאור המסעות ההם, שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת, בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה. וכן אמרו (במדבר ס' כ') "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו". היה מספיק בספר, ויעלה בלב האדם מתחילה מחשבה, כי כל מה שבא אחריו בזה הענין הוא הארכת דברים אין צריך, רצוני לומר, (במדבר ט' י"ט) "ובהאריך הענן..." "ויש אשר יהיה הענן"...
ואני אודיעך טעם אלה הפרטים כולם: טעמם הוא לחזק הענין ההוא, לסלק בו מה שהיו האומות חושבים אז ומה שיחשבו עד היום, שישראל תעו בדרך ולא ידעו אנה ילכו, באמרם "נבוכים הם בארץ" וכן קוראים אותו הערביים עד היום "מדבר התעייה" ויחשבו שישראל תעו ולא ידעו הדרך, והתחיל הכתוב לדבר ולחזק, כי המסעות ההם שהיו בלתי מסודרים ושובם בקצתם פעמים והיות זמן עמידתם בכל מסע חלוק (=שונה) זה מזה, עד שהיה מעמדם במסע אחד שמונה עשרה שנה ובמסע אחר יום אחד, הכל בשיעור האלוקי, ולא היה תעיה בדרך – רק לפי העלות עמוד הענן, ומפני זה פירט הפרטים ההם כולם. וכבר ביארה התורה כי הדרך ההוא קרוב וידוע וסלול, רצוני לומר, הדרך אשר בין חרב... ובין קדש ברנע אשר היא התחלת הישוב, כמו שנאמר (במדבר כ' ט"ז) "והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך", והדרך ההוא מהלך אחד עשר יום כאמרו (דברים א') "אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" ואין זה מה שאפשר לתעות בו ארבעים שנה, אבל טעם העיכוב הוא מה שכתוב בתורה.
וכן כל ענין שיעלם ממך טעם זכרו, יש לו סיבה חזקה והנהיג הענין כולו על העיקר, אשר העירו חז"ל עליו (דברים ל"ב מ"ז): "כי לא דבר ריק הוא מכם" – ואם ריק הוא – מכם הוא (ירושלמי פאה פרק א' הלכה א').

רמב"ן, הקדמה לפרשתנו:

ד"ה אחרי נקמת ה' במדין: שאמר לו הקב"ה למשה: אחר תאסף אל עמיך (לעיל ל"א ב') ואחרי שחילק ארץ סיחון ועוג ובנו הערים הנזכרות, נתן דעתו לכתוב המסעות. ונתכוון בזה להודיע חסדיו של הקב"ה עמהם, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תחשוב שהיו נעים ומטולטלין ממקום למקום תמיד ולא היתה להם מנוחה, אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא ארבעים ושנים מסעות, כמו שכתב הרב רש"י מדברי רבי משה הדרשן.
והוסיף הרב במורה הנבוכים (ג' נ') תועלת בידיעתם, לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ואמרה התורה (דברים כ"ט ה') לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים. על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחיזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה, כל אלו דבריו.
והנה מכתב המסעות מצוות השם היא מן הטעמים הנזכרים, או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו, כי "על פי ה'" דבק עם "ויכתוב משה", לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם "למסעיהם", שכבר הודיענו זה (לעיל ט' כ') על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו.

ספורנו, פסוק א':

ד"ה אלה מסעי: רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה באופן שהיו ראויים להכנס לארץ.

1.

מהי השאלה העומדת בפני כולם?

2.

מהן התשובות השונות הניתנות לשאלה זו?

3.

מהו ההבדל העקרוני שבין תשובת הרשב"ם לכל התשובות האחרות?

4.

הסבר את המקומות בדברי הרמב"ם המסומנים בקו.

5.

כנגד אילו דעות מוטעות נכתבה פרשתנו לדעת הרמב"ם?

6.

באר את מדרש חז"ל המובא בסוף דברי הרמב"ם! מה הקשר בינו לבין פרשתנו?