נאומו של משה

נסה לענות לשאלתו, ולהסביר מה מקום חטא המרגלים בפרשתנו.

רמב"ן:

הזכיר להם את הארץ ואת הדרך שילכו בה למסעיהם ואחרי כן אמר "ראה נתתי לפניכם כל הארץ... בואו ורשו...", מצוה – לא יעוד והבטחה, כאשר פירשתי.

וכיוון כאן לדבריו שמות ד' א':

ד"ה ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי: אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן, הקב"ה אמר לו: ושמעו לקולך (לעיל ג' י"ח), והוא אמר: והן לא יאמינו לי, מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו. לשון ואלה שמות רבה (ג' ט"ו). ור"א אמר על דרך הפשט כי ה' אמר שיאמינו בו הזקנים רק לא הזכיר שיאמינו העם, או שישמעו לקולו ואולי לא יאמינו בלב שלם. ואיננו נכון. אבל יתכן שנאמר כי ושמעו לקולך איננה הבטחה רק צוואה, ושמעו לקולך כי ראוי להם שישמעו, ותבא אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים. וכן: ושמעו מצרים כי העלית בכחך ואמרו אל יושב הארץ (במדבר י"ד, י"ג-י"ד), ראוי שיהיה ככה, וכן בזאת תדע כי אני ה' (להלן ז' י"ז), ראוי, לא מתקיים. וכן והאמינו לקול האות האחרון בפרשה הזאת (פסוק ח'), ורבים כן.
והנכון בעיני, כי ושמעו לקולך לבא עמך אל המלך ולאמר לו אלהי העברים נקרא עלינו, כי מה יפסידו. והנה השם הודיעו כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך, ולכן אמר משה: והן לא יאמינו לי אחרי ראותם שלא יתן אותם פרעה להלוך ולא ישמעו עוד לקולי כלל, כי יאמרו לא נראה אליך ה', שאילו היית שליח השם, לא ימרה פרעה את דברו. או שיאמרו לא נראה אליך השם הגדול במדת רחמים לעשות לנו אותות ומופתים כאשר אמרת כי אינך גדול מהאבות, ולכן לא שמע פרעה, שאילו פרעה היה מאמין בדבריך היינו יוצאים על כל פנים, ואין עוונותינו מבדילים בינינו ובין הרחמים.

וכיוון גם לדבריו במדבר ל"ג נ"ג:

ד"ה והורשתם את הארץ: על דעתי זו מצות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'.
ומה שהפליגו רבותינו (כתובות ק"י ע"ב) במצוות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצוות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א' ח').
אבל רש"י פירש, והורשתם את הארץ, והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר.

מה הקושי המשותף למקומנו ולשני המקומות ההם, וכיצד ישבו הרמב"ן?

רמב"ן:

וטעם אשר נשבע ה' כמו (שמות כ"ד א') "ואל משה אמר: עלה אל ה'" ושם פירשתיו.

ואלה דברי הרמב"ן, שם:

וטעם "עלה אל ה'" על דרך הפשט יזכיר שם במקום כינוי, כמו (בראשית ד' כ"ג) "נשי למך" וכמו (שמואל א' י"ב י"א) "ואת יפתח ואת שמואל", וכן (דניאל ט' י"ז) "והאר פניך אל מקדשך השמם למען ה'".

המתאימים דברי ראב"ע כאן בדברים לדבריו שם?

מה ראה משה להזכיר במקומנו שלושה דברים, בעוד שהזכיר בפני יתרו רק שניים?

מה פירוש המילה "להבין" שבדברי הראב"ע לעיל?