עשרת הדברות

פסוק י"ג

"לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ"

השוה:

דברים פרק ה' פסוק י"ז:

"וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ... וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ..."

מכילתא דרשב"י:

"לא תחמוד" ולהלן (דברים ה') הוא אומר: "לא תתאוה", לחייב על תאוה בפני עצמה וחמדה בפני עצמה.
מניין התאוה אדם – סופו לחמוד? שנאמר "לא תחמוד" – "לא תתאוה". מניין חמד אדם – סופו לגזול? שנאמר (מיכה ג' ב') "וחמדו שדות וגזלו".
תאוה – בלב, וכן הוא אומר (דברים י"ב כ') "כי תאוה נפשך לאכול בשר", וחימוד במעשה, וכן הוא אומר (דברים ז') "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך".

הרמב"ם, ספר המצוות:

מצות לא תעשה רס"ה: הזהירנו מהשים מחשבתנו לעשות תחבולה, כדי לקנות מה שברשות זולתנו מאחינו, והוא אומרו "לא תחמוד בית רעך".
ולשון מכילתא: "לא תחמוד" – יכול אפילו חומד בדיבור? תלמוד לומר: "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת", מה להלן עד שיעשה מעשה, אף כאן עד שיעשה מעשה.
הנה התבאר לך, כי זה הלאו מזהיר מהערים עד שנקח לעצמנו הדבר שאנחנו חומדים אותו ממון אחינו, ואפילו לקנותו ולתת בו דמים; הנה זה כולו מי שיעשהו עובר על לא תחמוד.

מצות לא תעשה רס"ו: הזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו, שזה יהיה מביא לעשיית תחבולה לקנותו, וזהו לשון האזהרה שבאה בזה הענין: אמרו: "לא תתאוה בית רעך". ואין שני לאווין אלו בענין אחד, אבל הלאו הראשון והוא "לא תחמוד" מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו, והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד.
ולשון מכילתא, (ומביא את דברי המכילתא שהבאנו לעיל עד "שדות וגזלו").
וביאור זה, שאם ראה דבר יפה אצל חברו, אם גברה מחשבתו עליו והתאוה בו, עבר על אמרו יתברך "לא תתאוה", ואם תתחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיע אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרנו לו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שוה. ואם הגיע אל בקשתו – הנה כבר עבר על "לא תחמוד", גם כן אחר שקנה הדבר שהיה לחברו ולא היה רצונו למכרו, אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו, ונמצא שעבר על שני לאווין כמו שביארנו. ואם נמנע האיש ההוא מלמכור אותו או להחליפו לאהבתו בדבר ההוא הנה הוא יקחהו באונס והכרח לחוזק אהבת הדבר ההוא בנפשו, ויהיה אז כבר עבר על "לא תגזול" גם כן.
והבן זה הענין בסיפור אחאב ונבות. הנה התבאר לך ההבדל בין אמרו "לא תתאוה" ובין אמרו "לא תחמוד".

פרק י"ח פסוק ה'        

"וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה
אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱ-לֹהִים"

תרגום אונקלוס:

למדברא די הוא שרי תמן לטורא-דאתגלי-עלו ה'
יקרא דה'.

רש"י:

ד"ה אל-המדבר: אף אנו יודעים שבמדבר היה, אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבר לבו לצאת אל המדבר מקום תוהו לשמוע דברי תורה.

שד"ל:

ד"ה אל-המדבר: אם היה בטעם זקף היה דינו בפשטא זקף, לא בזקף גדול; אמנם אין ספק, שאין זה אלא טעות סופר, וצריך להיות בטעם רביע שהוא מפסיק פחות מן הטפחא שתחת "שם", אל המדבר אשר הוא חונה שם, כלומר אל הר האלקים. (מסתמך שד"ל על כתבי יד שונים).

(הערה: בהוצאות קורן מ"ג, יהואש סומן "אל-המדבר" בטעם זקף ואילו בהוצאת קהלה וגינסבורג ברביע).

פרק כ' פסוק י"ט

"לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם"