משה, ציפורה ומילת הבן

מכילתא יתרו פרשה א':

בשעה שאמר משה ליתרו: תן לי צפורה בתך לאשה, אמר לו יתרו: קבל עליך דבר זה שאומר לך – ואני נותנה לך לאשה! אמר לו: מהו? אמר לו: בן שיהיה לך תחילה, יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים. וקיבל עליו. אמר לו: השבע לי. וישבע לו. שנאמר (ב' כ"א) "ויואל משה" ואין "אלה" אלא שבועה שנאמר (שמואל א' י"ד) "ויואל שאול את העם לאמר..." לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה, מיד "ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה... וירף ממנו".

ועיין תרגום יונתן בן עוזיאל, פסוק כ"ד:

והוה באורחא בבית מבתותא וערע ביה מלאכא דה' ובעא למקטליה מן בגלל גרשום בריה דלא הוה גזיר על עיסק יתרו חמוי דלא שבקיה למגזריה ברם אליעזר הוה גזר בתנאה דאתניו תרויהון.

להבנת מדרש תמוה זה:

בעל הטורים:

יתרו היה כומר לעבודה זרה וכשנשא משה בתו, הוצרך משה לידור לו, שבן הראשון שילד יהיה כומר לעבודה זרה, וכוונתו, שידע שיחזיר חמיו למוטב כמו שעשה – שהרי נתגייר. מכל מקום נענש, שבן בנו נעשה כומר לעבודה זרה, שנאמר (שופטים י"ח ל') "ויקימו להם בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ".

רש"י, שם:

ד"ה בן מנשה: מפני כבודו של משה כתוב נו"ן לשנות את השם, ונכתב תלויה, לומר שלא היה מנשה אלא משה.

ודרשו חז"ל:

בן משה (ולא בן מנשה) היה אלא שתולין הקלקלה במקולקל.

ועוד שפתי כהן:

יש לשאול: ואיך משה יקבל עליו דבר זה? (התנאי דלעיל) אלא לפי שראהו משה ליתרו שהיה משוטט בדעתו לדעת האלוהות והיה בכל יום עובד עכו"ם ומבטלה ועובד לאחרת, אמר משה: "סופו לעמוד על האמת, שהוא אל אמת!"

רש"י:

ד"ה ויבקש להמיתו: המלאך למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש מיתה. תניא אמר רבי יוסי חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר: אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקב"ה צוני (פסוק י"ט) לך שוב מצרים. ומפני מה נענש, לפי שנתעסק במלון תחילה. במסכת נדרים (דף ל"א ב')*.

רשב"ם:

ד"ה ויפגשהו ה': המלאך. כי היה מתעצל בהליכתו ומוליך אשתו ובניו.

עקדת יצחק:

ודעתי זה היה עון אשר חטא ביד משה עליו נאמר: "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" כי באמת היה לו למול את בנו בזמנו ולהניח אשתו ובניו אצל חתנו, כי מה חפצו בביתו אחריו (= שיבוא אתו) ושתצא אשתו עמו בשליחות זו – הנה נראה שהיתה חביבה עליו בראשיתו יותר מבאחריתו. ואחשוב שזהו דעת האומר (נדרים ל"ב) "על שנתעסק במלון תחילה" שהלשון הזה הוא כינוי לעסק אהבת הבית הכוללת חברת האשה והבנים, כי לפי שהיה העסק ההוא (= שלום בני ביתו וטובתם) בעצם וראשונה במחשבתו, נסתתמה ממנו חלוקת חילופיו. כי הוא אמר (נדרים ל"א, ועיין רש"י לפסוקנו): "אם אמול ואצא – הרי סכנה לילד; אם אמול ואמתין עד שיבריא – הרי עיכוב בשליחות". והצד היותר נאות היה נסתר מעיניו והוא – למולו ולהניחו שם עם אמו. ואם היה הטוב והישר אחר כך להחזירם שם בדבר אהרן (עיין שמות י"ח ב' רש"י ד"ה אחר שלוחיה) כל שכן שהיה לו להניחה מתחילה. והוא מה שיורמז באומרו: "ויהי בדרך במלון... ויבקש המיתו", אשר לא בא עליו העונש רק למה שהיה בדרך במלון, כי היה לו להניחם במדין ולא לעכב המצוה.

והשוה לדבריו בובר, בספרו "משה":

ממהותו של ה', שהוא דורש ללא שיור את מי שהוא בוחר בו; מי שהוא פונה אליו בדברו, הוא אוחז בו... ה' פוגש בשליחו (= להענישו), כנראה משום שמסירותו מן השעה שהתגבר ה' על סירובו אינה נראית לו שלמה מדי.

------------------------------------------------------------------------------------

*במקום דברי הגמרא המובאים ברש"י "שנתעסק במלון תחילה" נאמר במדרש לקח טוב:

לפי ששהה את המילה ונתעסק בתחילה בתיקון המלון.

פסוק כ'

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו"

רמב"ן, פסוק י"ט:

ד"ה ויאמר ה' אל משה במדין: ... ולכן לקח אשתו ובניו, כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו, כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר. כי בהיותו בן חורין במדין יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו חתן כהן הארץ, לא יביא אותם להיות עם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה רק אם היה נכון לבו בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עמהם לארץ כנען, ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין לקחת אשתו ובניו משם.

ראב"ע, פסוק כ':

ד"ה ויקח: לא ידענו אם נולד גרשום בימי בחורותיו ושברחו אל מדין, או בזקנתו. ואל תסמוך אל דברי הימים של משה כי הבל כל הכתוב בו. ובנו השני הוא אליעזר נולד עתה בהנבאו. וחשב להוליך אשתו ובניו למצרים ושיצאו יחדו עם ישראל ולא היתה עצה נכונה כי הוא בא להוציא ישראל - והם יראו שבא עם אשתו ועם בניו לגור שם. ואל תתמה איך יחשוב נביא בדברי העולם דבר שאיננו נכון, כי הנה מצאנו דוד ששאל אל נתן הנביא היש ישר לבנות בית לשם. והוא השיב כל אשר בלבבך עשה וה' עמך. ובלילה נאמר לו בנבואה שיאמר אל דוד שהוא לא יבנה הבית.