בגדי כהונה

1) פסוק א' ד"ה ואתה הקרב אליך: לאחר שתגמר מלאכת המשכן.	מה קשה לו?
2) פסוק ג' ד"ה לקדשו לכהנו לי: לקדשו להכניסו בכהונה ע"י הבגדים, שיהא כהן לי; ולשון כהונה שירות הוא.	א. מה קשה לו? ב. למה לא פירש רש"י מילת לכהנו לי בפסוק א'? ג. האם וי"ו של "לקדשו" הוראתה כהוראת וי"ו של "לכהנו" לדעת רש"י?
3) פסוק ד' ד"ה חשן: תכשיט כנגד הלב.	ר' דוד פארדו, בספרו "משכיל לדוד" מקשה: הלב הוא לצד שמאל, והחשן ודאי אינו לצד שמאל, א"כ למה לא אמר רש"י: כנגד החזה? ומיישב שרש"י רומז לדבריו במקום אחר, בפרשת שמות. מהו המקום הנצרך לנו להבנת דבריו כאן?
4) פסוק י' ד"ה כתולדותם: כסדר שנולדו -ראובן, שמעון, לוי ויהודה, דן ונפתלי על האחת; ועל השנית גד ואשר, יששכר וזבולון, יוסף ובנימין.	א. מה קשה, ומה תיקן בדבריו? ב. מה לו לחזור ולפרש מילה זו כאן, הלא בבראשית כ"ה י"ג פירשו: ד"ה בשמותם לתולדותם: "סדר לידתם זה אחר זה"?

פסוק ג'

"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה"

מדרש לקח טוב:

מנהגו של עולם - כלי ריקם מחזיק, כלי מלא אינו מחזיק, אבל מי שאמר והיה העולם - כלי מלא מחזיק, שנאמר 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה' וכן הוא אומר (דניאל ב' כ"א) "יהב חכמתא לחכימין".     

פסוק ה'

"וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן..."

רש"י:

ד"ה והם יקחו: אותם חכמי לב שעשו הבגדים יקבלו מן המתנדבים את הזהב ואת התכלת לעשות מהן את הבגדים.

אברבנאל:

הנה אמר כאן "ואתה תדבר אל כל חכמי לב" לפי שרצה יתברך שיעשה משה הבגדים האלה באופן שלא יחשוב אדם שמשה היה מרבה בזהב ובתכלת ובארגמן וכו', כדי להעשיר את אחיו אהרן משל נדבה, לכך אמר לו: "לא תעשה הדברים האלה ברצונך ודעתך משום 'ולזות שפתים הרחק ממך'". אבל "אתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן" באופן כך שיהיו "לקדשו לכהנו לי"...
ומפני שהיה ראוי, שיהיה בבגדים אלה קדושה, והלובש אותם יהיה קדוש... וגם כן יהיה בהם כבוד ותפארת, לכן התנה באומנים שיעשו אותם, שיהיו חכמי לב לדעת כל זה, כי הם ישערו מה שראוי לתת בהם מהזהב והתכלת לשאר הדברים, ועל זה גם כן אמר "והם יקחו את הזהב וגו', ועשו את האפוד". כלומר: אל תקחם בידך, פן יחשדוך! אבל חכמי הלב הם יקחו הדברים מן הציבור או מגזברי הנדבה, ועשו הבגדים.

פרק כ"ח פסוק ל"ח  

"וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲו‍ֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'"

רש"י:

ד"ה והיה על מצחו תמיד: אי אפשר שיהא על מצחו תמיד שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה, אלא "תמיד לרצות להם" אפילו אינו על מצחו, שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה. ולדברי האומר: "עודהו על מצחו מכפר ומרצה ואם לאו אינו מרצה", נדרש "על מצחו תמיד" מלמד שמשמש (הערת שד"ל: "ברש"י כתב יד: שימשמש") בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו.

מנחות ל"ו ע"ב:

אמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה קל וחומר מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה "והיה על מצחו תמיד" שלא תסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה.

      (ועיין בתוספות ביומא ז' ע"ב, דקל וחומר זה אינו גמור אלא מדרבנן.)

יומא ז' ע"ב:

תניא: ציץ, בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו - מרצה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר, עודהו על מצחו - מרצה, אין עודהו על מצחו - אינו מרצה.

רמב"ם, הלכות ביאת המקדש פרק ד' הלכה ח':

ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על-מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'.

מלבי"ם:

ד"ה והיה על מצחו תמיד לרצון: אי אפשר שיהא תמיד על מצחו. ופליגי בזה ביומא שר' יהודה סבירא ליה שבשעה שאינו על מצחו אינו מרצה, ומפרש שיהא על מצחו תמיד שלא יסיח רגע דעתו ממנו. וישים על ליבו שהוא על מצחו ויחשיב בקדושת השם הכתוב עליו. ור' שמעון סבירא ליה דאף שאינו על מצחו מרצה, נראה דקשה ליה למה אמר שני פעמים "והיה על מצח אהרן" - "והיה על מצחו", ומפרש ששיער הכתוב "והיה על-מצח אהרן" ובזה "ונשא אהרן את-עון הקדשים תמיד". ומה שכתב "אשר יקדישו" הוא תנאי "מה שיקדישו בני ישראל והיה על מצחו". שאם בעת שהקדישו היה אז על מצחו (אף שאינו על מצחו עתה) ישא עון הקדשים תמיד, אף שעתה אינו על מצחו.

חזקוני:

והיה על מצחו תמיד: כאשר תנתן המצנפת על ראשו לעולם ישימו עליה ציץ נזר הקודש.

העמק דבר:

והיה על מצחו תמיד לרצון להם: תחילה אמר שבא לכפר על עון הטומאה, וסלקא דעתך דמכל מקום אין הקרבן מרצה. וכמו קרבן עובד כוכבים ומזלות, שאף על גב שכשר אינה עולה לרצון כדאיתא בזבחים דף מ"ה. משום הכי הוסיף שיהיה גם לרצון.

קאסוטו:

... ומלבד כפרה זו על מקרים מסוימים של עוון שיוכלו לקרות כפעם בפעם, ישמש הציץ גם לתכלית מתמדת: "והיה על מצחו תמיד, לרצון להם לפני ה'". הציץ יזכיר תמיד שעם ישראל, שהכהן מייצג אותו, הקדיש את עצמו לה', וקיבל על עצמו להיות גוי קדוש (י"ט ו') וזה יהיה לרצון לפני ה'.