פרשת צו
שנת תשכ"ז
תורת המנחה ותורת החטאת
ויקרא פרק ו, פסוקים ז - כג
ר' דוד הופמן, בפירושו לויקרא (בתרגום העברי עמוד 89):
הגם שקרבנו של הבל (בראשית ד' ג' – ד') העידה על דעותיו המשובחות, עם כל זה הרי אינו אלא מנחה , היינו דורון. הן אמנם הביא מצאנו ומבקרו, אבל הבקר והצאן בעלי החיים לא סמלו בשבילו את חיי עצמו כמשועבדים לבורא יתברך ותלויים בחטאו, אלא היוו רק חלק מקנינו, בהקבלה לקרבנו של קין, שהביא מפרי אדמתו. נח, שראה בעיניו את חורבנו של עולם מלא שכוח אלוקים ואת הצלת נפשו ע"י נס מן השמים, היה הראשון שהכיר שכל חייו מתנת אלוקים הם מתקיימים ברצון הבורא ונתן ביטוי לחויה זו ע"י קרבן בהמה, קרבן עולה. הדם הנזרק על המזבח כנפש החי סימל את נפש האדם ואת חיי האדם. וע"י הבאת קרבנו ניתן ביטוי להרגשת נח, שלא רק קניניו הם ברשות הבורא אלא כל כולו, נפשו ובשרו נתונים למי "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש".
| 1. |
מהו ההבדל בין עולה למנחה לפי דעתו? |
| 2. |
עיין רש"י ב' א' ד"ה ונפש. העומדים דבריו בניגוד לדברי ר' דוד הופמן או לא? |
| 3. |
התוכל לתת טעם אחר, למה הביא הבל מנחה ונח עולה? |
| 1. |
פסוק ז'
ד"ה הקרב אותה: שם הפועל, וטעם: הקרב יקריבו אותה בני אהרן וטעמו אחד מבני אהרן על כן "והרים ממנו", והוסיפה זאת הפרשה על הכתובה בפרשת ויקרא.
| א. |
מהם הקשיים שמיישב הראב"ע בפירושו? |
| ב. |
היכן מצינו בתורה שם הפועל בהוראה זו? | |
| 2. |
פסוק ט'
ד"ה מצות תאכל במקום קדוש: והנה שתים מצוות וכל זכר שלישית.
הסבר מהן השתים ומהי השלישית? |
| 3. |
פסוק י'
ד"ה כחטאת ראשם: כן המנחה.
מה קשה לו, מה תיקן בדבריו? |
פסוק י"א
"כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ"
רש"י:
ד"ה כל אשר יגע: קדשים קלים או חולין שיגעו בה ויבלעו ממנה.
ד"ה יקדש: להיות כמוה, שאם פסולה יפסלו ואם כשרה יאכלו כחומר המנחה.
ראב"ע:
ד"ה כל אשר יגע: במנחה ובחטאת ובאשם הוא קודש לה'.
רשב"ם:
ד"ה יקדש: קודם הנגיעה יהיה טהור.
והשוה דבריו של הרשב"ם, שמות ל' כ"ט:
ד"ה כל הנוגע בהם יקדש: ויטהר תחילה קודם שיגע בהם לאחר שנמשחו.
והשוה דבריו לויקרא י"א ח':
ד"ה ובנבלתם לא תגעו: בשעה שאתם צריכים ליגע בקודש או לאכול קודש כדכתיב (ויקרא ו' י"א) "כל הנוגע בהם יקדש" – יקדש את עצמו.
גם בכלי שרת (שמות ל' כ"ט) גם במזבח (שמות כ"ט ל"ז) גם בבשר חטאת (ויקרא ו' כ') בכולם כתב "כל הנוגע בם יקדש" – יקדש ויטהר תחילה, שאם נגע בנבלה או בשאר טומאות הכתובות בתורה יקדש ויטהר, ויטבול תחילה קודם נגיעתו בקודש.
| 1. |
מה ההבדל בין רשב"ם לשני הפרשנים האחרים שהבאנו לעיל? |
פסוק ט"ז
"וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל"
|
התוכל למצוא – מהו טעם מצוה זו? |
פסוק י"ח
"בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת"
(עיין ויקרא א' י"א)
והקשו המפרשים:
למה לא אמר הכתוב בקיצור: בצפון המזבח תשחט החטאת, ומה ראה לתלות את מקום החטאת במקום העולה?
בעל העמק דבר, מתרץ קושיה זו בהביאו דברי הירושלמי יבמות ח' הלכה ג'.
ר' לוי בשם ר' שמעון בן לקיש: "במקום אשר תשחט החטאת לפני ה'" – שלא לפרסם החטאים.
(ופירש פני משה: שלא יבינו הרואים שהוא חטאת ויתבייש).
|
היכן מצינו עוד בתורה, שפרטי הדין נקבעו בהתחשב ברגשות החוטא וכדי שלא לביישו? |
פסוק י"א
"כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ"
פסוק כ'
"כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ..."
פסוק כ"א
"וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם"
רש"י,
פסוק כ':
ד"ה כל אשר יגע בבשרה: כל דבר אוכל אשר יגע ויבלע ממנה.
ד"ה יקדש: להיות כמוה...
פסוק כ"א:
ד"ה ישבר: לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר, והוא הדין לכל הקדשים.
ד"ה ומורק ושוטף: לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן, שאינו יוצא מידיו דפיו לעולם.
(שים לב: הגירסא בגמרא עבודה זרה ל"ד: שאינו יוצא מידי דופנו.
הגירסא בגמרא פסחים ל': שאינו יוצא מידי דופיו)
| 1. |
בעל כלי יקר, מקשה
אחר שאמר רש"י 'הוא הדין לכל הקדשים' הדבר צריך ביאור: למה כתבה התורה דין זה דוקא גבי חטאת?
(והוא מישב קושיתו:) וכפי הפשט נוכל לומר, לפי שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מדפנו לעולם, הייתי אומר: דוקא בקדשים קלים הנאכלים לשני ימים ולילה, שהמאכל מתעכב בקדירה זמן רב, על כן הוא בולע כל כך הרבה, עד שאינו יוצאו מדפנו לעולם, אבל קדשי קדשים הנאכלים ליום אחד ולילה אחד בלבד, אמרתי שבזמן מועט כזה אינו בולע כל כך הרבה ויש תקנה אף לכלי חרש בשטיפה, לפיכך בא דין זה דוקא בחטאת.
| ב. |
התוכל לישב קושיה זו בישוב פשוט ומתקבל על הדעת? | |
| 2. |
השוה לפסוקנו את שאלת הנביא חגי את הכהנים (ב' י"א – י"ד). האם לפי פשוטם של פסוקים השיבו הכהנים שם בתורה או לא? |
------------------------------------------------------------------------------------
ונותן עוד טעם אחר:
ועל צד הרמז קרוב לשמוע שטהרת הכלים יש להם דמיון טהרת החוטא המקריב חטאת, כי כמו שהכלים יש מהם שבולעים הרבה מן האיסור ולא יוכל לצאת ע"י שטיפה ואין להם תקנה אלא בשבירה, ויש מהם שאינם בולעים הרבה מן האיסור ויש להם תקנה בשטיפה, כך יש לך אדם חוטא שבולע הרבה מן האיסור וקשה לו לעזוב ההרגל ואין לך אדם שאינו בולע הרבה, ויש לו תקנה בכל דבר.
