נגעי בתים

רמב"ם, הלכות טומאה צרעת ט"ז י':

הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומים זה לזה, שהרי לובן עור אדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים. שקראתו התורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו – יטהר הבית; אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית – משתנין כלי העור בביתו שהוא יושב ושוכב עליהם. אם חזר בו – יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו; אם חזר בו – יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע.
ועל ענין זה מזהיר בתורה ואומר (דברים כ"ד ח-ט): "השמר בנגע הצרעת... זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך...!" הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגדלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה – שהשוותהו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר (במדבר י"ב ב') "והאיש משה ענו מאד", ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות, לפיכך ראוי למי שרוצה לכוון אורחיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא יתפש אדם ברשת רשעים וסכלותם.
וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים, בתחילה מרבים בדברי הבאי כענין שנאמר (קהלת ב' ב'): "וקל כסיל ברב דברים", ומתוך כך באים לספר בגנות הצדיקים, כענין שנאמר (תהלים ל"א י"ט): "תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק", ומתוך כך יהיה להם הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, כענין שנאמר (דברי הימים ב' ל"ו): "ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו"; מתוך כך באים לדבר באלוקים וכופרין בעיקר כענין שנאמר (מלכים ב' י"ז): "ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלוקיהם". והרי הוא אומר (תהלים ע"ג ט') "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ". מי גרם להם לשית בשמים פיהם? לשונם שהלכה תחילה בארץ. זוהי שיחת הרשעים שגורמת להם ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר.
אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, ולפיכך הקב"ה עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר (מלאכי ג' ט"ז): "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו".

רמב"ם, פירוש המשניות, נגעים י"ב משנה ה':

צרעת הנזכרת בתורה, אמרו שהוא עונש בעבור לשון הרע, כי יפרד מן האנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו. ויתחילו בביתו. ואם חזר בו – מוטב, ואם לא – יבוא במצעות. והוא אמרו (י"ג מ"ח) "או בכל מלאכת עור". חזר בו – מוטב, ואם לאו – יבוא בבגד; ואם לא חזר בו עדיין – לגופו ועל עור בשרו.
וזה על דרך המוסר והתוכחה! הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים ואינם חולאים טבעיים בשום פנים, לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם והם על דרך נס כמו מי סוטה, ואינם אלא דברים חוץ מהטבע, לפי שהבתים והבגדים אינם נעים ונדים מאליהם וכל מה שאירע בהם אינה צרעת אלא בקריאת התורה על הדמיון. וכן נגעי אדם, ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן והוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה ואמנם הם ענינים תוריים, לפי מה שזכרנו...

רלב"ג:

וענין הצרעת באלו הדברים (בבגדים, בבתים) הוא שיגבר בהן לחות הנכרי והחוֹם הנכרי, יחלש חומם היסודי באופן שידרכו אל הבלוי וההפסד.... והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העפוש הוא הירוק או האדום, כבר תמצא זה במקום העפושים כמו מימי האשפתות.

ויקרא רבה י"ז (ז):

(י"ד ל"ד) "...בבית ארץ אחוזתכם" – זה בית המקדש, שנאמר (יחזקאל כ"ד): "הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם";
"ובא אשר לו הבית" – זה הקב"ה, שנאמר (חגי א'): "יען ביתי אשר הוא חרב";
"והגיד לכהן" – זה ירמיהו, שנאמר (ירמיה א'): "מן הכהנים אשר בענתות";
"כנגע נראה לי בבית" – זו טינופת עבודה זרה, הדא הוא דכתיב (יחזקאל ח'): "והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה"...
"וצוה הכהן ופנו את הבית" – (מלכים א' י"ד, כ"ו*): "ויקח (= שישק מלך מצרים) את כל אוצרות בית ה'"; "ונתץ את הבית"; "וביתא דנא סתריה" (עזרא ה, י"ב – על נבוכדנצר מלך בבל);
"והוציא אל מחוץ למחנה" – "ועמא הגלי לבבל" (עזרא שם, המשך הפסוק דלעיל).
יכול לעולם? תלמוד לומר (ויקרא י"ד, מ"ב): "ולקחו אבנים אחרות" שנאמר (ישעיה כ"ח, ט"ז): "לכן כה אמר ה' אלוקים, הנני יסד בציון אבן בחן פנת יקרת מוסד מוסד, המאמין לא יחיש".

מה גרם לדרשן לדרוש את פסוקנו בדרך של דרש אליגורי?

------------------------------------------------------------------------------------

* לדעת בעל יפה תואר על מדרש רבה נפלה כאן טעות וצ"ל (מלכים ב' כ"ד י"ג) "ויוצא משם את כל אוצרות בית ה'" (אשר גם הוא מדבר בנבוכדנצר).

ויקרא פרק י"ד פסוק ו'

"אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב
וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים"

והשווה:

פרק י"ד פסוק נ"א

"וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה
וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים..."

במדבר כ"ח י'

"עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ"

רד"צ הופמן:

ד"ה על המים וגו': הוא לפי פשוטה של לשון תיאור למילת "השחוטה" (וראה תרגומם של בובר-רוזנצווייג – מ.פ.). אולם חכמינו סברו, שהוא מכוון אל "וטבל", והוראת "על" תהיה: יחד עם (השווה במדבר כ"ח). ולפי זה מובנו: וטבל אותם בדם שמעורב בו המים. כך מתרגם גם יונתן וב"מי המבוע". וגם הטעמים, ופסוק נ"א הם סיוע לפירוש זה.

פרק י"ד פסוק ז'          

"וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ
וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה"

פסוק ח'        

"וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר
וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה..."

תורת כהנים:

וטהרו - בדברים הנעשים בגופו, יכול יהיה מסולק בזה? תלמוד לומר: ושלח וגלח וכבס ורחץ. יכול יהיו כולם מעכבים אותו? תלמוד לומר: וטהרו וטהר - מה טהרה האמורה למעלה בדברים הנעשים בגופו, אף טהרה האמורה למטה בדברים הנעשים בגופו.

רד"צ הופמן:

הורו בתורת כהנים ש"וטהרו" ו"טהר" באים להורות, שהמעשים הנעשים בגוף המצורע מעכבים.
לפי הסבר זה אין "וטהרו" מצוה מיוחדת אלא קשור בפסוק שלאחריו... אף הטעמים מחייבים לקשור את המילה "וטהרו" אל הפסוק שלאחריו.