הנשיאים

עיין גם גיליון נשא תשי"ח.

ר' יוסף אבן כספי, "טירת כסף" והוא "ספר הסוד" (עמוד 160):

... ואומר שאריכות לשון נמצא ברוב בספר תורתנו במה שהוא נתלה בענין שכוונתו הראשונה הוא להמון העם ולא ליחידים השרידים. ולכן זה הסיפור שהוא הנמשך אחרי בנין המשכן וכל זה הוא סעיף מן האילן ההוא, הנה כמו שארכו הדברים בבנין המשכן תחילה בציווי הראשון, ואחר בסיפור מעשהו ואחר בהקמתו, נמשך לו זה הענין שהוא ממינו גם כן, והוא התנדבות העם וראשיהם לחנוכת אותו הבית הנכבד; לכן האריך בסיפור פרטי זאת הנדבה המופלגת, ואנחנו בכללנו נרגיש בהפלגתה בכפילת סיפורה פעמים רבות ורבות, וגם בחיבור סכום מספרה באחרית הסיפור כמו שיעשה באמרו (פסוק פ"ד) "זאת חנוכת המזבח... מאת נשיאי ישראל הקערות כסף שתים עשרה, מזרקי כסף שנים עשר... ...".
ואין ספק שראותנו זה אנחנו כלל עם ישראל בכל חלופנו בזמננו, רצוני אם דור החדש הנכנס לארץ, או דור דוד ושלמה, או שאר הדורות הבאים אחריהם, וגם אנחנו היום שבכללנו, המונים ויחידים הנה לכולנו בהבנת אלו הענינים תועלות גדולות ורבות המספר ממינים שונים.

פסוק ב'

"וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים"

פסוק ג'

"וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת... וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן"

פסוק י'

"וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ
וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ"

ר' משה חפץ, ספר מלאכת מחשבת:

וראיתי אני לומר בזה, כי נשיאי ישראל שזכרנו למעלה (במדבר א' ד') נמוכי רוח, למודי ענוה לא הסתכלו בגדולות ובנפלאות ולא עלה על לבם להקרא אלא ראשי בית אב ושלכך זכו להיות ראשי אלפי ישראל, "כי רם ה' ושפל יראה" (תהלים קל"ח) וכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. אף בזה כל זמן שרדפו דרכם ולא התנדבו למלאכת המשכן אלא באחרית קלסם הכתוב, שהם הקריבו עצמם באמרם, שאין להם מעלה אלא להיותם ראשי בית אבותם ולא נשיאים. וזה היה נסיבה לנשאם ולנטלם ולנשאם כימי עולם. והכתוב מפרסם גדולתם להגיד, שהם עם כל ענותנותם, הם נשיאי המטות, הם העומדים על הפקודים וכל איש ישראל מורה באצבע היותם שרים. אף על פי שלפני ה' שפלים בעיניהם, והבורח מן השררה - השררה רודפתו, ושעולם מחזיקים בתומתם, והביאו בעצמם מבלי שליח את העגלות ואת הבקר להקריבם לפני ה'. על כן לא נאמר "ויקריבו את קרבנם", כי "ויקריבו" פירושו אף על ידי אחרים, אמנם הם בכבודם הנהיגו השוורים אל המשכן. גם לא הזידו לקרב אל משכן ה' ודרך כבוד ייראו מגשת אליו והניחום אל הכהנים בני אהרן... (וכל זה) מגודל ענוה שלא רצו לגשת אל הקודש, או שלא בחרו שבעל השור יעמוד על שורו להשתבח במנחה ההולכת לפניו.
לכן ה' יתברך היוצר יחד לבם ומבין מעשיהם שילם גמולם בראשם וציוה שהוא בכבודו ובידיו יקח מתנתם ולא הכהנים ויעשה להם את כל הכבוד הזה מידה כנגד מידה...
ואולם אוי לרבנות שמקברת בעליה, והשררה מביאה לידי רוע לב וזדון, כאשר עשה הלל בבני התורה, גם אלה חזרו לאחוריהם ונתגאו בראותם עליהם היקר והגדולה התחילו אחר כך לדבר גבוהה גבוהה. ושתים רעות עשו: כאשר הביאו קרבנם לחנוכת המזבח לא המתינו כפעם בפעם להקריב אחרונים, אלא מיד "ויקריבו... ביום המשח אותו" ולא שמרו את משמרת מחשבותיהם כאשר מתחילה ולא רצו להתעכב שיעבור אפילו יום המשיחה, אלא תיכף הביאו קרבנם ביום המשח אותו בראש וראשונה, גם הפעם הזאת לא הביאום בידיהם אלא על ידי עבדיהם המתפרשים מפני אדוניהם...
זאת ועוד אחרת: כאשר שלחו קרבניהם בחרו להתפאר עליהם ולהשתבח בתהילתם ורצו שיקרא שם "נשיאים" עליהם... שנתנו בקולם והשמיעו בקהל היות זה קרבן הנשיאים, מה שלא עשו בראשונה, כי שמה בחרו בהצנע לכת וכאן בגאוה להתהדר בעיני העם ולהשתבח בעיר, אשר כן עשו; נזורו אחור בשרירות לבם.
גם ה' יתברך הלך עמהם בקרי וציוה עתה למשה... דרך נזיפה,... להענישם על אשר רצו להשתבח במנחה.

פסוק פ"ט

"וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו"

שד"ל:

ד"ה לדבר אתו: לא נמצא "דיבר אתו" באדם עם אל, ואף לא "דיבר אותו", אלא כאן ובסוף כי תשא (שמות ל"ד ל"ד) "ובבוא משה לפני ה' לדבר אתו", על כרחך נפרש שידובר אתו, כמו (תהלים ק"ד) "כלם אליך ישברו לתת אכלם בעתו".