קרבן היולדת

ויקרא רבה תזריע י"ד:

ר' לוי אמר: בנוהג שבעולם, מפקיד אדם אצל חברו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא של זהב בפרהסיא, אינו מחזיק לו טובה? כך הקב"ה: מפקידין לו הבריות טיפה של לכלוכית בחשאי והקב"ה מחזיר להם נפשות משובחות שלמות בפרהסיא - ואין זה שבח? הוי (איוב ל"ו) "אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק!"...
ר' לוי אמר אוחרי (מדרש אחר): בנוהג שבעולם, אדם חבוש בבית האסורים ואין כל בריה משגחת עליו, בא אחד והתירו והוציאו משם, אינו מחזיק לו טובה? כך הולד: שרוי במעי אמו ובא הקב"ה והתירו והוציאו משם – אין זה שבח?
ר' אבא בר-כהנא אמר: בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם ארנקי של מעות ונותן הפה למטה אין המעות מתפזרות? והולד שרוי במעי אמו והקב"ה משמרו שלא יפול וימות – אין זה שבח? הוי (איוב י') "חיים וחסד עשית עמדי...".
ר' אבא בר-כהנא אמר: בנוהג שבעולם, בהמה זו מהלכת רבוצה והולד נתון בתוך מעיה כמין שק, והאשה הזו מהלכת זקופה והולד נתון בתוך מעיה והקב"ה משמרו שלא יפול וימות, הוי (איוב י'): "חיים וחסד עשית עמדי..."

תנחומא תזריע ג':

אמרו חז"ל: מעשה נסים עשה הקב"ה עם האדם. אדם שהוא נתון באמבטי יום אחד, נפשו מצירה עליו. והתינוק הזה נתון במעי אמו ט' חדשים ואין נפשו קניטה עליו. למה? שהקב"ה עושה עמו מעשה נסים. ועל זה אמר איוב (ל"ו): "אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק".

קונטרס אחרון ממדרש ילמדנו, (בית המדרש ליעלינעק חלק ו'):

(ויקרא י"ב) "אשה כי תזריע" זהו שאמר הכתוב (איוב י"ד א'): "אדם ילוד אשה" אדם רואה עמוד נאה ואומר: מה נאה עמוד זה ומה משובח! וחברו אומר לו: על העמוד אתה תמוה? אילו ראית המחצב שנחצב ממנו – האיך היית תמוה!
וכן האדם רואה קורה גדולה ותמוה, וחברו אומר לו: אילו ראית אילן שממנו לוקחה – האיך היית תמוה.
ואם ראה אדם נאה ומשובח וקווצותיו תלתלים הוא משבחו, חברו אומר לו: לזה אתה משבח? אילו ראית מאיזו טומאה וסירוח (=דבר מאוס, סחי) יצא, לא היית יכול להסתכל בו. נמצא האבן והעץ יפים מן האדם. שכן עקביא בן מהללאל אומר: (אבות ג' א'): הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה. דע, מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: מאין באת? מטיפה סרוחה...

טעם קרבן היולדת

ספר החנוך:

משרשי המצוה, כדי שתתעורר מתוך הפעולה לתת הודאה לאל ברוך הוא, שהצילה מחבלי יולדת שהוא דבר נס.

רש"ר הירש, (תרגום מגרמנית):

"כי תזריע" – זרע הוא גרגיר ההפראה של הצמח. בבראשית א' "עשב מזריע זרע" היינו פעולת הצמח לפריה ורביה למינו. בהשאלה לבני אדם "זרע" הוא הביטוי הרגיל לסמן את הצאצאים ויוצאי ירכיהם המקיימים את המין האנושי. מתוך שבחרה התורה כאן בביטוי "תזריע" הנמצא רק בפרשת בראשית במשמעות עולה לקיום מין הצומח, אנו למדים שגם פעולת האם בהתהוות העובר משתקפת רק כתהליך פיסיולוגי גרידא ומתוך המילה האחת הזאת יתברר מושג "הטומאה" שעליו ידובר כאן. התפקיד הנשגב והנאצל ביותר, שכל עתיד המין האנושי יושתת עליו ואשר סגולת האשה מוצאת בו את יעודה ותכליתה – כל עמל גוף האם ועבודתו לשם האדם המתהוה בה – כולו אינו אלא תהליך פיסי – טבעי בלבד. האדם מתרקם, מתהוה וגדל כצמח, והשם המרומם והנעלה שבלשון בני אדם - השם "אם" – הוא הוא המזכיר לנו גם את התהליך הפיסי-גשמי, שאינו על פי בחירה – של התהוותו של ילוד האשה. יותר מבכל מקום אחר מוטל כאן על תורת הבחירה החפשית-מוסרית של האדם בעל הדעת והבחירה להרים את נסה. וביחוד שומה על האם – מתוך הרושם החי של שעבודה לסבלות הצירים והחבלים שהטילו עליה חוקי טבע פיסיים בעת מלוא יעודה הנשגב ביותר עלי אדמות – שומה עליה לחדש בקרבה את התודעה של רום מעלתה המוסרית ורק אחרי עבור לגמרי הרושם החושני הזה, מותר לה לגשת מחדש אל הקודש של מילוי חובותיה בגיל ורעדה אחרי הביאה קרבנה לרגלי שובה להתמכר בלב שלם לתפקידה המוסרי העליון של אשה ואם.