איסורי עריות

רמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"ט:

והעריות מן הנקבות כולם יקבצם עניין אחד. והעניין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאת על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו והיא ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו וקרובה להמצא אליו – לא יטרח להזמינה. ואי אפשר לשופט להרחיק על אדם כשימצאו אלה עמו.
ואילו היה דין הערוה כדין הפנויה, רוצה לומר שיהיה מותר לישא אותה ושלא יהיה בה איסור; רק שאינה אשתו – היו רוב בני אדם בכשלון זנותם תמיד. וכאשר נאסרה בעילתן כל עיקר ונמנעו לנו מניעה גדולה, רוצה לומר במיתת בית דין ובכרת ושאין שום צד היתר על בעילתן, יש לבטוח בזה, שלא יכוון האדם אליהן ושלא יהרהר בהן כלל.
והיות הערוה ממהרת וקרובה להמצא כאשר זכרנו מבואר מאוד. וזה – כי האדם כשיהיה לו אשה. מן הידוע שאמה וזקנתה ובתה ואחותה נמצאות עמו ברוב העתים על הרוב, ושהבעל פוגש בהם תמיד בצאתו ובבואו ובעשותו מלאכתו, וכן האשה הרבה פעמים תעמוד עם אחי בעלה ואביו ובנו; וכן מציאות האדם על הרוב עם אחיותיו ודודותיו ואשת דודו והיותו גדל עמהם הוא מבואר מאד. ואולי הם כל העריות של שאר בשר. זהו אחד מן העניינים אשר בעבורם נאסר שאר בשר.
ואמנם העניין השני הוא אצלי, להזהיר במידת הבושת, כי היות זה המעשה בין השורש והענף עזות גדולה מאוד רוצה לומר לבעול האם או הבת והנאסר על שורש וענף, שיבעול אחד מהם את חברו ואין הפרש בין שיבעול השורש או הענף או שיתקבצו שורש וענף בבעילת גוף שלישי.

רמב"ן, פסוק ו':

ד"ה אל כל שאר בשרו: טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש. והרב אמר במורה הנבוכים (ג' מ"ט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט, והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן. וכטעם הזה יגיד הרב על כולן. וכבר כתב רב אברהם גם כן, כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה. וזה טעם חלוש מאד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים, ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים. ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נ"ח ב'), וישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה.
ואין בידנו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העיבור שכבר רמזנו לו. ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה, זה טעם אל כל שאר בשרו, כי את שארו הערה (להלן כ' י"ט), ירחיק הדבר מפני השאר, והלשון נגזר מן הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיה ד' ג'), ולכך יאמר שארה הנה זמה היא (להלן פסוק י"ז), כלומר אינם נשואין ואישות כי לא יצליח אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד. והנה העריות מכלל החוקים, דברים שהם גזירת מלך, והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו.

אבן כספי, (1230-1340):

הסיבה לאיסור עריות לשום שלום בין בני ישראל ולהסיר הקטטות והמריבות אשר יתחדשו מפני קנאות האנשים לנשותיהם, עד שלזאת הסיבה אמרה התורה "לצרור". ולכך אסרה התורה הנקבה, שתיפול בעבורה הקטטה, ואסרה אשה ובתה ושתי אחיות, כדי שלא יתקנאו זו בזו כי הקנאה יותר עצומה בקרובים מבזולתם; ובהיות הקטטה ביניהן תמיד, לא ינוח הזכר ולא יוכל להשלים עצמו. ואסרה גם כן אשת איש, כי הבעל יקנא עליו בלי ספק וימית את הבועל את אשתו, כמו שאמר (משלי ו') "קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם". ורוב הרציחות הוא בעבור הנשים. ולזאת הסיבה בעצם אסרה את אשת האח ונתן טעם "ערות אחיך הוא" רוצה לומר: היא אשתו – ואם תנאף עמה, היא תשלח מדנים בין אחים... וגם בבית יעקב היו מריבה וקטטה מפני נשיו לאה ורחל והקב"ה כשרצה לזכות את ישראל הדריכם במעגלי צדק ודרכי יושר שלא שיערו בו ראשונים.

שד"ל:

...הקרובות אסורות בעבור הצלחת הבית ותיקון המידות והצלחת המדינה. כי לקיחת האם ואשת האב ואשת אחי האב... הוא דבר המתנגד לכבוד אב ואם, והזלזול בכבוד אב ואם גורם קלקול המידות והפסד הנהגת הבית... ואם היתה האחות מותרת, היו רוב בני אדם נושאים אחותם והיתה כל משפחה כעם בפני עצמו ולא היו המשפחות מתחתנות ומתערבבות זו בזו ולא היתה האומה לעם אחד אלא לעמים רבים בלתי קרובים זה לזה ובלתי אוהבים זה את זה.