דן וגד

כדי להרגיש בזרות פסוק י"ח ובחריגתו מכל הברכות, יש להפנות תשומת לב הלומדים למקומות שבהם מדבר יעקב בגוף ראשון:

בדבריו אל ראובן: "בכורי", "כוחי", "יצועי";

בדבריו אל שמעון ולוי: ""נפשי", "כבודי" – "אחלקם", "אפיצם".

והרי הסיבה מובנת. יותר משאלה הם דברי תפילה או נבואה על העתיד שיקרה אותם "באחרית הימים", אלה דברי תוכחה ומוסר הקשורים למעשים שהיו בחייו של יעקב, ועל כן הגוף הראשון, הדיבור האישי.

שוב מוצאים אנו רמז לדיבור אישי בברכת יוסף. אף על פי שהוא קורא עצמו בשם "אביך" כמדבר על עצמו בגוף שלישי, בכל זאת בוקעת כאן הנימה האישית, ובמפורש באמרו "הורי". וגם כאן הדבר מובן, בזכרנו את היחס המיוחד שבין יעקב ויוסף. אך בכל שאר הברכות אין ה"אני" המברך מופיע ואינו מוזכר ואינו מרומז כלל, ואין הפנייה האישית מפסיקה את זרם הברכות (או הנבואות לעתיד). ולכן נראה פסוק י"ח כחורג ממסגרת הברכות כולן.

גם עמדתו בתוך ההקשר אינה ברורה. האם הוא סיומו של ברכת דן או הקדמתו לברכת גד? גם דימוי "הנחש" אינו ברור. היש לפנינו רמז למאורע חד-פעמי ולאיש מסויים – או אפיון השבט כולו?

חשוב מאד בגליוננו הוא הכרת היחס השלילי שבו מתייחסים רוב הפרשנים לגבורה האישית של שמשון, לעזרה, להצלה, לישועה הבאה מיד "הגיבור", בעל הכוח הגופני ואומץ הלב האישי. לא רק הרשב"ם, המתפלץ לעצם המחשבה שיעקב אבינו יתנבא "על אדם אחד, שמת עם פלשתים בעניין רע", אלא אף אותם פרשנים המקבלים את דעת חז"ל שלשמשון ירמוז פסוקנו, גם הם רואים שיותר משבא פסוקנו להעלות ערכו וגבורתו, הוא בא להראות גבולותיו (באופן בולט ביותר "דעת זקנים מבעלי התוספות").

לשאלות ב (1)-(2). הרי הוא כפירוש (דברים ל"ב, ל"ו): "כי ידין ה' עמו" = ידין דין עמו, ינקום את נקמתו; כי אם נפרשו בהוראה של שופט השופט את עמו, אין זה מתאים כלל להמשך הדברים, לתמונת הנחש הנושך עקבי סוס. וכן גם ההוראה של "דן אנכי" בבראשית ט"ו, י"ד.

ויש לשים לב ש"דין" במובן של "נקמה" מבליט את צד הצדק שבמעשה, את העונש המגיע. ואילו במילה "נקמה" אין הצד הזה – של עונש במשפט צדק – בולט.

לשאלה ב (3). אי אפשר לפי הקשר זה לפרש "כאחד" – כמו אחד משבטי ישראל, אלא "שבטי ישראל" הם מושא דינו, ידין את דינם של כל ישראל, שהרי הוא ידין את דין כולם.

לשאלות ב (4)-(5). לפי רש"י אלה הם דברי שמשון בפי יעקב, הפונה לה' לעזרה בצרתו. ולפי רמב"ן אלה הם דברי יעקב הפונה אל ה', בדעתו מה מוגבל כוחו של הגיבור. לפי רש"י פניה זו היא המשך הברכה "יהי דן נחש" וסיומה. לפי הרמב"ן זהו ניגוד לברכה זו, מעין התנחמות לאחר האכזבה.

לשאלות ג (1)-(2). הרשב"ם (וכן בן הרמב"ם בפירושו הראשון) אינו מייחס את הברכה לאישיות מסויימת אלא לשבט דן כולו, כפי שעשה בכל הברכות. ואילו החריגה מדרך זו בפירושו ל"עד כי יבוא שילה", בייחסו פסוק זה לרחבעם מלך יהודה, סיבתה היא בפולמוס נגד פירוש הנוצרים, הרואים בפסוק זה רמז למשיחם. חולשת פירושו היא בעברו מן "ידין" – בהוראת נקימה, לשמירה מפני רודפיהם, שאינו כלל כלול בהוראת ידין דינם.

לשאלות ג (3)-(4). מעניינת דרכו של בן הרמב"ם המפרש את פסוקנו בפירוש כפול הן לפי התפישה האינדיבידואלית – שמשון, הן לפי התפישה הקולקטיבית – השבט כולו. מסכים הוא עם הרשב"ם שתמונת הנחש תפקידה להסביר את דרך המלחמה בערמה, מן הסתר, מן המארב, בניגוד לתמונת האריה המסמלת גבורה במלחמת פנים אל פנים, מלחמה גלויה, והיא הבחנה יפה בטיב המטפורות, ומוכיח הוא את תפישתו בהבליטו את ציוריות התמונה "עלי דרך" ו"עלי אורח" – הם מקומות השפיפונים והנחשים.

לשאלה ד. טוב להשוות את דברי שד"ל:

"לישועתך קויתי ה'": כשבא לברך את גד עלה בדעתו לומר גם עליו לשון נופל על הלשון; כי "גד" עניינו מזל טוב, והיה יכול לומר: "גד – טוב יהי גדו", או: "גד יהי אתו" וכיוצא בזה; אך נמלך מיד מעצמו וראה כי בה' לבדו ראוי לבטוח ולא במזלות בצבא השמים. על כן אמר "לישועתך קויתי ה'" – ולא לישועות המזל! ומיד ביקש ומצא אחר לשון נופל על לשון בלא הזכרת המזל, ואמר "גד גדוד יגודנו" (אדוני אבי ז"ל). ונכון הוא מאוד, ולפי זה יהיה הפסוק צריך למרכא טפחא, כי כינוי "לישועתך" חוזר לה' לא לדן – ודוגמתו (תהילים קי"ט, קס"ו): ,שברתי לישועתך ה'".

אולם דברים אלה נראים מלאכותיים. לעומת זה מעניין – ואולי מתקבל על הדעת – הוא פירושו של בנו יעקב בספרו הגרמני "גנזיס", שאף הוא קושר פסוקנו לברכת גד, אך הולך בדרך אחרת מאשר שד"ל.

כדי להקל על הלומד מציאת הפיתרון לשאלה ד תובא בזה טבלה, המבליטה את כוונת משה בדבריו אל שבט גד וראובן (הטבלה לקוחה מגיליון מטות תשי"ז):

הצעת השבטים (במדבר ל"ב, ט"ז-י"ט)

תשובת משה (במדבר ל"ב, כ'-כ"ד)

"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ   וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ  כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה  כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה"

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה  וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'  וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם  בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ"

רואים אנו, כיצד בני גד ובני ראובן בהציעם הצעתם לצאת חלוצים לפני המחנה ולהילחם את מלחמות הכיבוש תמורת נחלת עבר הירדן, לא הזכירו שם שמים בכלל בהצעתם*, וכל דבריהם אינם אלא חוזה "אזרחי" רגיל בין שבטים על מתן שירותים, שירותי צבא, תמורת נחלה; ואילו משה בחזרו על דבריהם, מוכיחם ברמז, בהזכירו שם שמים לא פחות משש פעמים, שלא מלחמת שבטים כובשים הם נלחמים, אלא לפני ה' יוצאים, ומה' להם הארץ לנחלה. העמדת המילים "לישועתך קויתי ה'" בראש ברכת בני גד – לדעת בנו יעקב – באה אף היא ללמד שלא בני גד הגיבורים במלחמותיהם ובגבורתם ובגדודיהם מביאים את הישועה – אלא לה' הישועה.

בסיכום הלימוד יש להדגיש:

יוצא שלפי דעת כל המפרשים – על כל ההבדלים שביניהם – רעיון פסוקנו אחד הוא. רצה יעקב אבינו, בראותו בחזונו את גדולת בניו ואת גבורתם, אל שלטונו של יהודה עם חכמתו, את ערמתו וגבורתו של דן, את צבאיותו ואומץ רוחו של גד, את עושרו הכלכלי של אשר, בראותו את כיבושיהם ואת הצלחותיהם ואת נצחונותיהם – להעמיד מול כל אלה את בטחונו בה' – ובו לבדו.

חז"ל הבליטו רעיון זה במדרשיהם על פסוק מישעיה מ"ה, י"ז:

"יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים"

ילקוט שמעוני ח"ב רמז תתל"ט:

אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: אין לי ישועה אלא בך ואין עיני מייחלות אלא לך. אמר לה הקב"ה: הואיל וכך אני מושיעך! שנאמר: "ישראל נושע בה' תשועת עולמים, לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד".

------------------------------------------------------------------------------------

* ניתוח דין ודברים זה בין משה ובין שני השבטים וההבדל בין ניסוח ההצעה בפיהם ובין הניסוח הניתן להצעה זו בפיו של משה – תמצא ב"עיונים בפרשת השבוע" משנת תשט"ז, פרשת מטות-מסעי.