תשלומי ד' וה' וכפל

לשאלה א. בטעם תשלומי ד' וה' – דהיינו בטעם ההבדל בין תשלומי גונב צאן שטבח ומכר ובין תשלומי גונב בקר – הבאתי דעות שונות, על מנת למיינן ולסווגן ולדון בהן. טוב לפתוח את השיעור בשאלה זו (בכיתה גבוהה) ולתת עבודה זו כ"עבודה שתוקה בכתב" בשיעור עצמו. על התלמידים להוציא תחילה מכל אחד מן הפרשנים והפוסקים את תמצית דעתו. כגון:

ר' מאיר:

משום ביטול בעל השור ממלאכתו;

ר' יוחנן:

משום שמירה על כבוד האדם (אפילו כבודו של הגנב);

ראב"ע בשם ר' ישועה:

משום חומרת החטא

(הסיכון בגניבת השור גדול יותר מאשר בגניבת השדה ודורש מומחיות בגניבה);

ראב"ע בשם ר' סעדיה גאון:

משום ביטול מלאכה;

הרמב"ם:

משום שכיחות העבירה

(בעלי חיים הנמצאים בשדות נגנבים יותר ממטלטלין, ושור נגנב בקלות גדולה יותר משה);
אברבנאל אינו עונה לשאלה שלנו לסיבת ההבדל בין תשלומי כפל (אם נמצא בידו), לתשלומי ד' וה' (אם טבח ומכר). ולכן ידובר עליו להלן.
ואחרי שנכתבה תמציתה של כל אחת מן הדעות כפי סדרן בגיליון, תתחיל עיקר העבודה: המיון והסווג.

יתברר שאפשר לחלק את הדעות הנ"ל עקרונית לשתי קבוצות. יש הרואים את סיבת ההבדל בין תשלומי שור לתשלומי שה במידת הנזק הנגרם לבעל הבית, ויש הרואים את סיבת ההבדל במידת חומרת העבירה ובשכיחותה. לקבוצה הראשונה שייכים:

ר' מאיר; רב סעדיה גאון.[1]

אולם יש לשים לב גם להבדל שבין שני אלה: לפי רס"ג (וכן לפי דעת כמה חוקרים נכרים) הובא בחשבון הנזק הכספי בלבד; לפי ר' מאיר אף הצד המוסרי-רוחני. מלאכה חשיבותה מרובה כשלעצמה, כערך, ולא רק כאמצעי פרנסה, והגנב הזיק לבעל השור אף בכך שביטלו ממלאכתו.

לקבוצה השנייה, הרואים את סיבת ההבדל בשכיחות העבירה, שייכים:

ראב"ע בשם ר' ישועה; הרמב"ם במורה נבוכים.

שוב יש לשים לב להבדל (במקרה זה לניגוד הגמור בפרט אחד) שבין שתי הדעות. לפי ר' ישועה גניבת שור היא עבודה קשה הרבה יותר מגניבת שה, ובגלל שגנב זה הסתכן יותר, או בגלל שגניבתו מוכיחה על "מקצועיות" יתר במלאכתו, החמירה התורה בעונשו.[2] ואילו הרמב"ם סובר שדווקא שכיחות העבירה וקלותה היא היא הדורשת עונש גדול יותר, כדי להרתיע, וגניבת בעלי חיים שכיחה מגניבת מטלטלין, וגניבת שור שכיחה מגניבת שה. חילוקי הדעות כאן (בין ר' ישועה להרמב"ם) הם מצד אחד בהערכת דבר שבמציאות (האם גניבת שור קלה או קשה מגניבת שה), מצד שני (והוא בשביל לימודנו העיקר) חילוקי הדעות הם בתכלית הטלת תשלומי ד' וה'. לר' ישועה התכלית: הענשת הפושע לאחר המעשה; לפי הרמב"ם – הרתעת הפושע מפני המעשה, לפני הגניבה.

אברבנאל אינו עוסק כאמור בשאלת ההבדל שבין גניבת שור לגניבת שה, אלא בהבדל שבין תשלומי כפל, אם נמצאה בידו הגניבה, ובין תשלומי ד' וה' אם היא לא נמצאה בידו. בזה שונה הוא מדעת כולם. הרי לדעת כל המפרשים, חומרת העבירה היא בניסיון לטשטש את העקבות (כן בפירוש הרמב"ם ב"מורה נבוכים" בקטע המובא בגיליון), ואילו לפי האברבנאל כובד העונש הוא בגלל ריבוי העבירות הקשורות "בטבח ומכר", וכל אחת מן הפעולות הקשורות במעשה נחשבת בעיניו כעבירה בפני עצמה. אפשר לומר שהאחד רואה בטביחה ומכירה אינטנסיביות החטא והשני ריבוי החטאים.

לשאלה ב 1, שלא נחשוב שעל בעל הבית ידבר, שאם הרגו – אף על פי ש"זרחה השמש עליו" – ישלם ליורשיו דמי כפרו, ולא יהרג באשמת רצח. כי לכאורה כך נראה לנו מפשוטו של מקרא, שהרי תחילת הפסוק עדיין ממשיך בגנב הבא במחתרת. אבל פירוש זה אינו אפשרי, מפני שהמשך הפסוק "אם אין לו ונמכר בגנבתו" מוכיח שלא בבעל הבית מדובר, כי אם בגנב. ולכן מחזירנו רש"י מבעל הבית אל הגנב באמרו:  

"שלם ישלם": הגנב ממון שגנב ואינו חייב מיתה.

ובמילים האחרונות גם הסביר למה נסמכו דברים אלה לדין גנב במחתרת: שבא הכתוב לתת טעם למה לא יהרג אותו גנב שאין עליו ספק נפשות, שהרי אינו חייב רק בתשלומין, ולפיכך אסור לבעל הבית לשפוך דמו.

לשאלה ב 2. לשאלה זו נותן בעל "גור אריה" תשובה קצרה וברורה:

כי אם טבחו לא נקרא שמצאו ברשותו, הרי נשחט, ואדרבא לא מצאו כלל שכבר כלה אותו מן העולם לגמרי, כיון שטבחו. וכן אם מכרו אינו בידו. לכך אמר: "אם המצא תמצא בידו" – שלא מכרו ולא טבחו.

לשאלה ב 3. שאלה זו קשה ביותר, כי נראה שדברי המכילתא המובאים ברש"י הם ההיפך הגמור של הפשט (וכפי שאנו רואים שהפשטנים כגון הרשב"ם באמת מסרבים לפרש כך). ונתחבטו מפרשי רש"י להבין מה ראה רש"י ללכת כאן בעקבות המכילתא ולפרש את הפסוק בדרך שאינה נראית כפשט.

יש אומרים שאי אפשר לפרשו כרשב"ם, מפני שכפל משלמים גם אם גנב בהמה מתה או אם מתה תחת ידו, ואף אם גנב דבר שאין בו רוח חיים, ולכן אי אפשר לפרש שהכתוב בא להודיענו שעל בהמה גנובה שתמצא בידו בחיים ישלם כפל, שהרי כל דבר בכלל תשלומי כפל.

ואולם עדיין יש לטעון: הן יתכן שהועמד הדבר כאן כניגוד ל"טבח או מכר" שאז משלם תשלומי ד' וה'. ואף בעלי הטעמים שהעמידו אתנחתא תחת "חיים", נראים כמפרשים את המילה כמוסבת למעלה ולא למטה. אם כן מה ראה רש"י שלא לפרשה כך? את התשובה יש לחפש בסגנון, בלשון, כי זו היתה נקודת הראות המכריעה אצל רש"י. ונראים דבריו של בעל הביאור:

אפשר שדקדקו במילת "חיים" שיש בה זרות במקום זה, כי התיבה הזאת פעמים שהיא לשון מקרה (תואר הפועל) ובאה בלשון רבים ולא תתפרד, ופעמים שהיא תואר לרבים, והנה אין במאמר "משור עד חמור עד שה" קיבוץ ועיטוף שיפול עליו תואר רבים.

לשון אחרת: אם תואר השם לפנינו היה עליו לומר: "אם תמצא הגנבה בידו חיה משור עד חמור עד שה...", ולא יתכן לאמרו בלשון רבים מאחר שאין שם עצם שאליו ילווה בלשון רבים, והמילים "משור עד חמור עד שה" אין מצטרפים יחד ל"רבים" שיוכלו לקבל לוואי בלשון רבים. ואילו את האפשרות השנייה, שתואר הפועל לפנינו, אין בעל הביאור דוחה, ולפי דעתו הפשט הוא באמת שלא כרש"י: "אם תמצא חיים בידו".

אולם סדר המילים המוזר של פירוש זה, לפיו מפסיקות מילים רבות בין הפועל ובין תואר הפועל במקום להסמיך אותו אליו ("אם תמצא חיים בידו משור עד חמור עד שה"), הוא הוא שגרם לרש"י ללכת בעקבות המכילתא ולפרש כפי שפירש.

------------------------------------------------------------------------------------

[1] וזו גם דעת רוב החוקרים החדשים: Driver (Cambridge issue 1953): The ox is reckoned as of higher value than the sheep on account of its being useful in agricultural work; ודומה לו: The Interpreter's Bible (New York 1952): The higher penalty of the ox may be due to the fact that it was more apt to be stolen being used as a draft animal

בשינוי מה, אבל גם כן מבחינת הנזק לנגנב, קאסוטו בפירושו לשמות:

"אולי משום שאין גידול הצאן דורש טרחה רבה וממושכת כגידול הבקר".

וגם כאן ההדגשה על העבודה ולא על הנזק הכספי ממש.

דבריו קרובים לדעת בעל "בכור שור" (הודפס בירושלים תשט"ז):

"לפי שעמל בו וגדלו וטרח בו, ומבטלו ממלאכתו, קנסו הכתוב על כך; ועוד דניחא לאדם במה שגדל טפי מדבר אחר הרבה, וכן צאן, אלא שאין בו ביטול מלאכה".

ובזה ענה גם לשאלה הכלית למה הבדילה התורה בין תשלומי גניבת מטלטלין לתשלומי גניבת בעלי חיים.

[2] וזו גם דעת בעל "מקרא כפשוטו" שהאריך בזה:

"וגונב שור חמור מגונב זה, לפי שהשור יודע בעליו וכוחו בקרניו לנגוח הזר הקרב אליו, ולפיכך לא יגנוב אותו במהרה, כי אם הגנב המומחה הרגיל בגניבות; לא כן השה".

וכן סוברים רבים, שגניבת שור קשה יותר ומוכיחה על מומחיות, כגון: Heimisch, Exodus (die Heilige Schrift, Bonn 1934): Bei Diebstahl eines Schafes wird man Hunger oder Armut als Milderungs-grund angesehen haben; auch wird dieser ofter vorgekommen sein als Diebstahl eines Rindes.