הלוחות השניים

פרק זה ניתן בעצם ללמדו רק בצמידות לפרק הקודם לו. הן דו-השיח המתנהל בין ה' ובין משה הפותח בל"ב, ז', כאשר נתן ה' "שבילים למשה", הולך ומתנהל דרך ל"ב, ז'-ח'; ל"ב, ל"א-ל"ג, ה', ופותח שוב בל"ג, י"ב-כ"ג, ומסתיים בפסוקי פרקנו ל"ד, א'-י'.[1]

גליוננו זה מצטמצם בפסוקים העוסקים בלוחות השניים. הרבה נאמר עליהם בהשוואה ללוחות הראשונים, ואף דעות מתנגדות זו לזו. כבר הראב"ע חולק על רב סעדיה גאון בשאלה אם הראשונים נכבדים מהשניים או להיפך. ויכוח זה, שקיצר בו הראב"ע בפירושו הנדפס בחומשים שלנו, בא במפורש ב"פירוש הקצר", ומשום שאינו מצוי,[2] יועתק בזה:

ויאמר הגאון, כי השניים נכבדים מן הראשונים בשבעה דרכים: האחד שתיקן להם ארון ששם שם הלוחות; והשני כי בשניים כתוב (דברים ה, טז): "למען ייטב לך", שהוא טוב העולם הבא; והשלישי כי יש עליהם שלוש בריתות, והם (לד, י): "הנה אנכי כורת ברית", (לד, כז) "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית", (לד, כח): "ויכתב על הלוחות את דברי הברית"; והרביעי כי גם חלק מהשמים והארץ כגוף בן אדם; והחמישי שהראשונים הורידם ביום חול (כוונתו: הראשונים הורידם בשבעה עשר בתמוז והשניים ביום הכיפורים); והשישי כי בעבורם (בעבור השניים) קרן עור פניו; והשביעי כי קיבלום ישראל, כי התאבלו על הראשונות.
ואין צריך להשיב על דברי זה הגאון, כי ראיתים הם כדברי חלום, לא מעלים ולא מורידים, רק יצא עתק מפיו, והאומר כן – חייב שילקה, כי יודע כי מכתב האחרונים כמכתב הראשונים – מכתב אלהים הוא, והנה הם במכתב שווים כראשונים, ועל דעתו בראם השם, והשניים פסלם משה מאבן נבראת, והנה מעשה משה נכבד ממעשה אלהים?

ויכוח זה הולך ונמשך מדור לדור כאשר הבאנו בגיליון. יש להבדיל בין הרואים בלוחות החצובים בידי אדם הכרח, עניין של לית ברירה (כגון בעל העקידה), עניין של ירידה גרידא (קאסוטו), ובין מי שרואה בעשייה אנושית זו אמצעי ללימוד לקח גדול. יושם לב בייחוד לדברי בעל "משך חכמה" הכתובים בפאתוס רב נגד קדושה אימננטית בדברים נבראים.

בדבריו עונה הוא גם לשאלה אחרת, היא השאלה הידועה: מדוע שיבר את הלוחות אשר הורידם אתו, לאחר שכבר ידע את כל אשר עשו ישראל, וידע את הדברים מפי עד נאמן; וכי מה ראה והבין עתה בעמדו למטה מול מחנה ישראל, שלא ידע בשמעו דברי אלהים למעלה?

בשאלה זו עסקנו בהרחבה בגיליון כי תשא תש"ך.

לשאלה ב (2). דברי אברבנאל מכוונים נגד הרצון להידבק בה' באופן בלתי אמצעי, בלי ללכת בדרך שהותווה להידבקות בו, היא הדרך שגילה הוא בתורתו. אפילו משה "אשר ידעו ה' פנים אל פנים" אין לו דרך להכיר את מהותו, אם לא באמצעות התורה שניתנה על ידו.

לשאלה ג. הרמז הלשוני הוא במילה "אשר", הנדרשת כאן מלשון "אישור", שנתן הקב"ה אישור וחיזוק לדבריו. ומצאנו מדרש דומה לזה, המוציא אף הוא את מילת הזיקה "אשר" ממשמעותה הרגילה ומפרשה בלשון "אישור" בויקרא ד', כ"ב, רש"י (מתורת כהנים):    

"אשר נשיא יחטא": לשון "אשרי" – אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה.

אלא ששם ברור לנו, מה ראה הדרש להוציא מילת "אשר" ממשמעותה הרגילה, כי שם נאמר בשלושה פסוקים מקבילים "אם" ולא "אשר", והמשפט הזה המקביל בכל לאותם הפסוקים והפותח את תנאו ב"אשר" מהווה חריגה האומרת דרשני [3].

ואולם בפסוקנו לא די בהבנת ההסבר הגוזר "אשר" מלשון "אישור"; עדיין אין להבין מה המניע לדרש זה – וכבר שאלו קדמונים כגון הרשב"א:

וצריך עיון: מנא ליה שהסכים הקב"ה עמו? מי חשוב "אשר" – הרי כמה כתובים בתורה שאינן לשון אישור.

ורבו בזה תשובות המפרשים:

הרי"ף, (על "עין יעקב"):

דהיה לו לומר: "על הלוחות השבורים". מאיר: "אשר שיברת"? דמאי נפקא לן אם שיברם הוא או אחר? אלא בא להחזיק לו טובה ואושר על ששיברם, ולא יהיו נענשים.

מהרש"א: 

שהיה לו לומר "ששיברת", אי נמי "אשר שיברת" כולו יתורא דקרא הוא, דהווה סגי ליה במה שכתב "על הלוחות הראשונים", דודאי הן ששיבר, וכמו שאמר (לד, ד): "ויפסול שני לוחות אבנים כראשונים, ולא כתב ששיבר.

הרשב"א:

ושמעתי: משום דכתיב (דברים י, ב): "על הלוחות הראשונים אשר שיברת ושמתם בארון" – לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, ואלמלא היה בשבירתן חטא, אין קטיגור במקום סניגור, אלא מלמד שהיתה שבירתן חביבה לפניו.

לפי הפירוש האחרון הזה לדרש של "אשר – יישר כוחך", יש להניח מדרשים אחרים, אשר להם שוב יש לחפש רמזים וסמוכים במקרא. אבל ניתן גם למצוא בפסוק עצמו – בלי הנחות נוספות של מדרשים – רמז להוצאת המילים "אשר שיברת" משמעותם. ולכן נראים לנו דברי בעל "תורה תמימה" במקום זה:

נראה לי: משום דעל פי נימוס ודרך ארץ בנוהג שבעולם, כשעושה אדם בכעסו או בהחפזו דבר שלא כהוגן, אין ראוי להזכירו מעשה זה, כי זה לו לעגמת נפש ובושת פנים. ולפי זה אילו לא הסכים הקב"ה לדעת משה שישבור את הלוחות לא הווה ליה למימר כאן בזכרו את עניין הלוחות הראשונות הוספת מילים "אשר שיברת", אחרי כי תעגם נפשו מזה, ובפרט כי אין מילות אלה מוכרחות לעניין, והווה ליה למימר: "כשני לוחות הראשונים", ותו לא; ומאחר שזכר "אשר שיברת" דרש שאדרבא, בזה הודה לו על מעשה השבירה, ועוד אמר לו: "יישר כוחך".

על דרכו של רש"י בבחירת המדרשים ובאופן שימושו בהם כבר עמדנו בגליוננו לא אחת. רש"י בעצמו הסביר דרכו זו בבראשית ג', ח':

"וישמעו": יש מדרשי אגדה רבים וכבר סידרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה ובשאר מדרשות, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו.

לפי כלל זה בחר את המדרשים, לפי כלל זה עיבד אותם, ניסח אותם לצורך פשוטו של מקרא, ולפי כלל זה גם העבירם מפסוק לפסוק. בהיצמדו לפסוק ולהקשרו לא הביא את המדרש במקומנו, שאין העניין עוסק בשבחו של משה ואין הפסוק והמשך העניינים דורש אותו. ואילו שם בסוף התורה, בדברי השבח האחרונים על משה, כאשר מתפרשים כל חלקי הפסוק על מעשי משה השונים ומובאים בסדר זמני, שם מקומו. אחר שהזכיר בפסוק י"א את "האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים", על כורחנו הפסוק הבא מדבר על מעשיו שלאחר יציאת מצרים; וכן מפרשו רש"י חלק חלק:    

"ולכל היד החזקה": שקיבל התורה בלוחות בידיו.
"ולכל המורא הגדול": ניסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא.
"לעיני כל ישראל": שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם, שנאמר (דברים ט, יז): "ואשברם לעיניכם"; והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר: "אשר שיברת" – יישר כוחך ששיברת.

------------------------------------------------------------------------------------

[1] על הקשרים שבין חלקי השיחה הזו, על הגשרים הנבנים על ידי רמזי מילים חוזרות, נאמרו דברים חשובים במאמרו של בובר: Leitwort und Formtypus der Rede מתוך הספר: Buber-Rosenzweig: Die Schrift und ihre Verdeutschung. Berlin 1936, S. 262-275

[2] נדפס כמה פעמים, לאחרונה וינה תרפ"ו.

[3] הדבר יוברר לתלמידים מיד, אם יכתוב המורה על הלוח:

ויקרא ד', ג'

"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא... וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא..."

ויקרא ד', י"ג

"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ..."

ויקרא ד', כ"ב

"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא..."

ויקרא ד', כ"ז

"וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא..."

ודי בזה להבנת המניע לדרש.