הפטרה

פסוקים בודדים בלבד מתוך ההפטרה יעסיקונו הפעם; אך פסוקים אלה אי אפשר לתלוש אותם מתוך קרקע גידולם, מתוך הקשרם בפרק, אלא יש להבינם בקשר למה שלפניהם ולמה שלאחריהם. בקשר שבין דברי הנחמה של ב', א'-ב' לדברי הזעם של פרק א עוסקת שאלה א. פרק א' כולו דברי פורענות הוא, וביותר פסוקו האחרון (א', ט'): "כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם". ואילו הפטרתנו פותחת בפסוק שכולו דברי נחמה ומחיקת כל הרע שקדם לו, דברי נחמה המושתתים על הבטחת ה' לאבות.
(לאברהם בראשית י"ג, ט"ז:

"וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה"

ליעקב בראשית ל"ב, י"ג:

"וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם,אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב").

וכבר שאלו חז"ל (בספרי): "וכי מה עניין זה לזה?", וביתר בהירות רש"י: "מה עניין פורענות ונחמה סמוכין בדיבור אחד?" – ושונים הניסיונות לענות על שאלה זו.

רש"י "לפי פשוטו" רואה את הפסוקים כמתייחסים לשתי תקופות מרוחקות זו מזו. פרק א' הוא נבואה לזמנו של הנביא, לבני דורו, כתגובה למעשיהם יום יום; ואילו תחילת פרק ב' היא נבואה לעתיד, לאחר שיחזרו בתשובה. לפי רבותינו בספרי יש אמנם כאן אי התאמה, חוסר קשר הגיוני, והם מיישבים אותו כדרך המלך המשנה דעתו, המתרצה לאשתו אשר כבר עמד לגרשה.

ואילו רבותינו בגמרא פסחים מפרשים את אי ההתאמה על ידי בניין של דו-שיח גדול בין הקב"ה לנביא, ובפרשם דברי הזעם של סוף פרק א' כדברי ה', ואילו את דברי הרוך והעידוד של תחילת פרק ב' כברכת הנביא.

דרך אגב: רבותינו חכמי התלמוד אינם רואים את דברי פרק א' בהושע, את נישואי הנביא עם אשת זנונים, כדברי אליגוריה או כחזון, כמראות חלום, כדברי רוב פרשנינו * אלא כדברים של ממשות. הנביא בחייו הוא לומד להבין מה הם רחמים ומה היא אהבה שיש עמה יסורים.

כך גם תפש את נישואי הושע בובר בספרו "תורת הנביאים", עמוד 105:

...מתוך כל זה נשקף לעיני הקורא, כי לא אליגוריה ולא חוויה פנימית אסטטית בלבד כאן.

לדעת בובר עלינו להכיר מתוך פרקים אלה:

כיצד חי כאן נביא חיי גורלו כאות למה שאירע לאלהים, כיצד חי הוא חיים אלה לעיני ההמון המבזה אותו עתה וגם להבא וקורא אותו אוויל ומשוגע. אלהים אוהב, הוא סובל יסורים על אהבתו שבגדו בה... "לך אהב אשה אהובת רע ונאפת", אומר הוא להושע, "כאהבת ה' (הוא מציג את עצמו בגוף שלישי לפני הנביא, כעין דגם לצייר) את בני ישראל" (הושע ג, א), כלומר באהבה של יסורים כאהבתו. והושע עושה כמצווה עליו.
ועל ידי אהבתו לאותה אישה הבוגדת בו, אשר הוא מצווה להמשיך באהבתה (ג', א': "לך אהב אשה אהובת רע"), עליו ללמוד את אהבת ה' את עמו, הממשיך לאהוב את עמו גם אם זעם בהם, וגם אם הראו והוכיחו לא אחת ולא שתים שאינם ראויים לאהבה זו. ובסוף דברי הנביא הושע מבטיח ה' לעמו שיוסיף לאהבם – בלי שיהיו ראויים לכך – י"ד, ה': "אוהבם נדבה" רש"י: אף על פי שאינם ראויין לאהבה אתנדב לאהבתם.

הבאנו את דברי בובר בזה, כי על פיהם נוכל להבין את דברי חז"ל, המסתפקים בלשון תמונות, בלי לתרגמם ללשון מושגים.**

לשאלה א (3). חז"ל בגמרא פסחים מביאים בדברי הנחמה של הנביא גם את פסוק ב', כ"ה, שיש בו ביטול דברי הפורענות על "לא רוחמה" ועל "לא עמי", וגם את שני הפסוקים הראשונים של פרקנו – כדי שיהיו גם דברי נחמה כנגד דבר הפורענות השלישי המסומל ב,יזרעאל" (רש"י: דהיינו גולה), והם (כ', ב'): "ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ, כי גדול יום יזרעאל" (רש"י: קיבוץ זריעתם!).

לשאלה א (4). אותה "העברה פתאומית מדברי פורענות לדברי נחמה" רואים אנו בהפטרה שלנו שוב במעבר מפסוקים י"א-ט"ו לפסוק ט"ז והבאים אחריו. פסוק ט"ז הוא נושא שאלתנו השנייה בגיליון זה.

רבים הם הקשיים בפסוק זה. "פיתוי" לכאורה אינו אלא דיבור המושך ללכת בדרך רעה, ומה עניין דיבור זה בפסוק של נחמה? ועוד: מנה עניין "והולכתיה המדבר" בפסוק הרוצה להבטיח נחמה, ישועה, גאולה, קיבוץ גלויות? והן הולכה המדברה עשויה לסמל הולכה לגולה ולא החזרה הביתה?

ועוד: למה תבואנה המילים "והולכתיה המדבר" בין "הנני מפתיה" ובין "ודיברתי על לבה".

כל הקושיות האלה מיושבות בדברי אבן כספי, המראה כאן הבנה באופיו השירי של פסוקנו.

הנביאים נוטים להמשיל את יחס ה' לישראל כיחס אוהב ואהובתו, ולכן גם כאן ברצותו לתאר את ה' המחזיר את ישראל בתשובה, המלמדם למאוס ברע ולבחור בטוב, משתמש הוא בביטוי הלקוח מן היחס ההוא, וה' הוא "המפתה" את ישראל לאהבה אותו.

הקושי של הולכה המדברה – לאיזה זמן תתייחס הבטחה זו? – מתיישב בדבריו בכמה אופנים. מילת "המדבר" רומז בצלצולה ובאותיותיה ל"ודברתי על לבה", והוא "צחות המליצה", וההולכה "המדבר" אחרי המילים "הנני מפתיה" מחזקים את תמונת היחס האינטימי בין האוהב ואהובתו הרוצה "לדבר על לבה" במקום סתר, במקום שלא תהיה בו הפרעה מצד זרים – וזהו "צחות המשל".

כל התייעצות חשובה, לאו דווקא בין אוהב לאהובתו, טוב שתהיה מרוחקת ממקומות הישוב, כמו שקרא יעקב לנשיו לשדה, כדי להמתיק אתן סוד שם, במקום שתהיינה בטוחות מהפרעות.

לפי דברי אבן כספי יוצא שמובנים שונים, אסוציאציות שונות, קשורים במילים אלה "והולכתיה המדבר", אסוציאציות המתעוררות הן על ידי צלצול המילה, הן על ידי התמונה המצטיירת על ידי הביטוי והן על ידי זכרונות היסטוריים המתלווים בישראל על ידי הולכה במדבר, ועוד; כן מצינו גם במצוות התורה שלא טעם אחד בלבד להם, כי אם כמה וכמה: היסטוריים, מוסריים, תועלתיים; לא אחד מהם כי אם כולם יחד.

לשאלה ב (3). אבן כספי לא בחר בפירושו של הראב"ע (אשר לעתים קרובות הוא הולך בעקבותיו), מפני שאם באמת "המדבר" כאן זהה עם ארץ ישראל, מה שקשה להניח, הן היה עליו לומר: "והושבתיה במדבר".

לשאלה ג. רוב המפרשים מיישבים את שאלת "המדבר" בזה שאין רואים כבר בפסוק זה את שיבת ציון, את סוף הנחמה, אלא רואים בו את המעבר מפורענות לגאולה, את העונש המצרף והמזכך והמאפשר סליחה וכפרה והחזרת היחסים למה שהיו לפני הבגידה, אירוסין מחודשים. לפי זה ההולכה המדבר היא כדברי רד"ק:

"והולכתיה המדבר": זהו שאמר יחזקאל הנביא (כ, לה): "והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים"
"ודברתי על לבה": אנחם אותה מצער הגלות שסבלה.

-----------------------------------------------------------------------------------

* זוהי למשל, דעתו של ראב"ע: נאום אברהם המחבר:

חלילה חלילה שיצווה ה' לקחת אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים. והאומר: "דיו לעבד להיות כרבו" – לא נאמר על זה, כי "זנות" מאחרי ה' – דרך משל, רק באדם הוא במעשה. והנכון בעיני, כי זה הנביא היה רואה במראות נבואה, בחלום הלילה, שה' אמר לו (א, ב): "לך קח לך אשת זנונים", והלך ולקח אשה ידועה והרתה וילדה – כל זה במראות הנבואה. ואל תתמה, איך יראה בחלום (א, ג): "וילך ויקח את גמר בת דבלים..."? והנה בחלום אדם בלא נבואה (בראשית מא, ד): "ותאכלנה הפרות"; וככה על ישעיהו הנביא (ישעיה כ, ג): "כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף" – זה היה במראה הנבואה, כי למה ילך הנביא ערום בעבור כוש ומצרים?

** המעוניין להכיר את דעות פרשנינו בשאלת נישואי הושע, יעיין בסקירה הניתנת בספר "חזון המקרא" ליששכר יעקבסון, הוצאת סיני, תל-אביב תשי"ז, חלק ראשון עמודים 348-347; אנו הבאנו כאן רק את החשוב להבנת דברי חז"ל שהובאו בשאלה א.