בלק ובלעם
במדבר פרק כב, לו - פרק כג, יח
ברוב גיליונותינו לפרשה זו עסקנו בבעיותיה הגדולות של פרשתנו: ההיה בלעם קוסם או נביא, או שמא עבר וגדל מקוסם לנביא? ההיה דיבור האתון בהקיץ או בחלום? ההלך בלעם בהיתר או באיסור, ואם בהיתר מהו חרון האף שחרה בו ה'; ובעיקר עסקנו בפירוש פרטי משליו ובמשמעותם הכללית. הפעם הוקדש הגיליון לעניינים "צדדיים" – אם מותר לומר כן – לדברים המשמשים מסגרת למשלם: קבלת פניו של בלעם על ידי בלק וההכנות לקראת משליו (הראשון והשני).
לשאלות א (1) – (2). כידוע בונים רבותינו דרשות על קביעות גיאוגרפיות הנראות כמיותרות, כאינן דרושות לגופו של עניין. וכן כאן: הקביעה המדויקת והמסורבלת (כ"ב, ל"ו):
"עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל"
נראית כמיותרת. וכן יפרש הרא"ם, את דברי רש"י:
"עיר מואב" למה לי? אם להודיע הכבוד שעשה לו בלק לבלעם שיצא לקראתו עד קצה גבולו, היה לו לומר: "ויצא לקראתו עד קצה גבולו". מה צורך לומר: "ויצא לקראתו אל עיר מואב אשר על גבול ארנון אשר בקצה הגבול"?
כיוצא בזה (כ"ב, ל"ט): "ויבואו קרית חוצות" למה לי?אולם רש"י, הנצמד ביותר אל הפסוק, סטה בסוף דבריו מן המדרש ולא המשיך "והיה מראה איך פרצו גבול סיחון ועוג" – ובזה מסתמך המדרש על תחילת פרשתנו (כ"ב, ב'): "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי" – כי אם זו היתה כוונת בלק לא היה מביאו דווקא לעיר – למטרופולין. לא למקום ישוב מאוכלס היה מביאו, אלא למקום חורבן ושממה. לכן לדעת רש"י לא רצה בלק להשפיע על בלעם בהראותו לו את הכיבוש שנכבש כבר, אלא בהעמידו אותו מול ההרס שעתידים ישראל – לדעתו – לעשות. ובזה מסתמך רש"י על הפסוק השלישי של פרשתנו (כ"ב, ד'): "עתה ילחכו הקהל...", היינו החשש מפני מה שעתידים אלה לעשות.
לשאלה א (3). התשובה ברורה: סתם "עיר" אינה מטרופולין – אבל במקומנו מדובר על "עיר מואב", והרי פירושה "העיר הידועה", כי כל מילה בסמיכות יש לראותה כאילו היא מיודעת, ואם כן אין זו סתם עיר אלא העיר הראשית של מואב.
לשאלה א (4). לפי דעת המדרש אין הקללה הנמרצת – המזיקה והמחבלת יוצאת מפי הקוסם כ"מצות אנשים מלומדה", אלא צריכה היא לבוא מעמקי לבו ולהאמר בכוונה, בשיתוף רגשותיו של המקלל. וכן יפרש מהרז"ו (ר' זאב וולף איינהארן, מפרש מדרש רבה, הוצאת ראם וילנא) את הקובלנה שהגיש בלק לפני בלעם ("כאילו קובל עליהם"):
כדי שיתעורר בלעם בעצמו לקללם בכעסו ובקנאתו עליהם ולא מחמת שהוא מצווה לקללם.
לשאלה ב. דברי רש"י אלה – אף הם ממדרש תנחומא – קשים. אבל בטרם ניגש לפרש את דברי המדרש, עלינו להבין מהו הקושי בפסוקנו אשר בגללו נזקק רש"י לדברי המדרש, והוא: הן בלק רוצה לבטל את חששותיו של בלעם – אם כן היה לו לומר: החשבת או האמרת בלבך, החשדת בי שלא אוכל כבדך? כי כאמור חששותיו של בלעם, מצב נפשו הסובייקטיבי אומר בלק לבטל, ולא מצב אובייקטיבי; ואילו פסוקנו מדלג על חוליה זו ואומר: "האמנם לא אוכל כבדך". ואולם דברי המדרש המובאים ברש"י מוזרים הם ביותר. הלא לפנינו שאלה ריטורית בלשון שלילה (האמנם לא אוכל), אשר משמעותה – כרגיל – חיובית ("האמנם לא אוכל כבדך?" = הלא בוודאי אוכל כבדך!); ואילו לפי דברי הדרשן יש לה משמעות שלילית: באמת לא אוכל כבדך. ולפי הסברו של "באר יצחק" משמיענו רש"י שפסוק זה דו-משמעות יש בו. על פני השטח העליון זו שאלה ריטורית אשר משמעותה – כנ"ל – יכול אוכל כבדך! ואולם בשטח התחתון הכמוס יש לו גם משמעות שלילית – לא אוכל כבדך.
כאשר המדבר משתמש במילים בעלות דו-משמעות, ומודעת לו בדברו רק המשמעות האחת, הגלויה, ואילו במשמעות השנייה שבדבריו, זו שלפי שעה סמויה היא מעין כל, הוא אינו מרגיש בעצמו, ורק לאחר זמן היא מתגלית לעין כל – יאמרו חז"ל עליו ש"ניבא ולא ידע מה ניבא". ויש "נבואות" בלתי מודעות לטובה ויש מהן לרעתו של ה"מנבא", כבמקומנו. להלן דוגמות של "נבואות" לטובתו של המדבר:
"וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם"
רש"י:
נתנבא שישובו שניהם.
"כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ"
רש"י:
נצנצה בהם רוח הקודש וכללוהו עמהם, שאף הוא בן אביהם.
כאשר ה"נבואות" הן לרעתו של המדבר ישתמשו חז"ל בלשון "פיו הכשילו", כגון:
"וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה"
רש"י:
פיהם הכשילם, שאין להם אלא ירידה.
בעזרת המושג "התמיהה מתקיימת" מפרש בעל "באר יצחק" כיצד יקבל פסוקנו הוראה שלילית – אף על פי שלכאורה שאלה ריטורית שלילית משמעותה חיובית.
בביטוי זה (או בלשון אחרת "תמיהה קיימת") נעזר רש"י כששאלה הפותחת בה"א השאלה מובנה חיובי ולא שלילי. הדוגמה שהוא רגיל להביא מדי פעם בפעם היא הפסוק משמואל א' ב', כ"ז-כ"ח:
"הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם... וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן..."
שתשובתו חיובית ולא שלילית!
לשאלה ג. השאלות האלה ברש"י אינן קלות, מפני שקנה המידה של חז"ל שלפיו נמדדת הכנסת אורחים אמיתית חמור הוא ביותר. קנה המידה הוא אברהם אבינו – הזקן החולה אשר רץ ומיהר להכניס, לקחת, להביא, להגיש, לשרת. (פעמיים "וירץ", שלוש פעמים "וימהר"). הדרישה הגדולה היא – העשייה האישית – בלב ונפש, בכל ישותך (ולא על ידי פקידי העזרה הסוציאלית הפוטרים אותך מקיום המצווה בגופך, מעשייה אישית). ואילו כאן מופיעה המילה "וישלח". לא הזמינו לביתו, לא הכניסו לארמון המלך, לא הושיבו על שולחנו – אלא שיגר לו. וכן עונה בעל "ידי משה" לשאלתו:
ונראה דהכא פירושו: הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה בעצמם, מה שאין כן הרשעים, לא די שאינם עושים הרבה, אלא אפילו המעט שעושים אינם עושים בעצמן, וזהו שדייק המדרש: התחיל בלעם חורק בשיניו... כך שלח לי?!
לשאלה ד. הקושי שבפסוקנו שאותו מיישב שד"ל הוא צורת הפיעל של נשוא פסוקנו "וישלח". והלא כל הקשור בשליחות של שליחים, בשליחות למטרה מסוימת נאמר בלשון קל, ואילו הפיעל הוראתו שחרור, עזיבה לנפשו, (מכאן: שילוח האשה המשתחררת מזיקת הבעל, שילוח העבד ושילוח האדם בקן צפור) ואף ליווי – וכל אלה אינם מתאימים למקומנו.
לשאלה ה. כאן עוסקים אנו בתופעה שלימדונו פרשנינו החל מימי חז"ל ועד לאחרונים, כגון המלבי"ם ובעל "העמק דבר", לתת דעתנו עליה. בסיפור המקראי תעמוד לא אחת בפנינו התנהגותו של אדם פעמיים בסיטואציה דומה או שווה, או התנהגותם של שני בני אדם באותה סיטואציה, ובקריאה שטחית יראה כאילו אין כאן אלא חזרה על אותן המילים, והתנהגותו של פלוני בסיטואציה השנייה שווה בכל להתנהגותו בראשונה. אך פרשנינו לימדונו לקרוא קריאה מדויקת ופתחו עינינו לראות, כיצד בשינוי לשון קטן משתקפים שינוי אופי או התנהגות, שלבי התפתחות, הבדלי גישה.
פעמיים שולח יעקב את בניו מצרימה לשבור בר, יש להטות אוזן לכל שינוי בסגנון דברי אביהם אל בניו:
שליחת יעקב את בניו בראשונה
(בראשית מ"ב, ב')"רְדוּ שָׁמָּה
וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם"שליחת יעקב את בניו בשנייה
(בראשית מ"ג, ב')"שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ
מְעַט אֹכֶל"מה סיבת תוספת המילה "מעט" בפעם השנייה?
הירידה הראשונה
(בראשית מ"ב, ג)"וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה
לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם"הירידה השנייה
(בראשית מ"ג, ט"ו)
"וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף
לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן
וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם"למה נאמר מספר האחים בפעם הראשונה ולא נאמר בשנייה? למה נתוספה מילת "ויקומו" בפעם השנייה?
פעמיים מספר יוסף את חלומו – חלום המסמל את עליונו על אחיו. השוני שבין שתי תגובותיהם משקף את צמיחתם וגידולם של רוגזם ושנאתם.
אם ניתן דעתנו על הפגישות המרובות שבין משה לפרעה בבואו להתרות בו לפני מכות דם, צפרדע, ערב, דבר, ברד, ארבה ומכת בכורות, ונשווה את תגובות פרעה זו לזו – תתגלה לפנינו כל תמונת המאבק שבלב פרעה.
השינוי בדעת הקהל בשתי סיטואציות דומות מוסבר לנו על ידי המדרש הבא: כאשר פותר יוסף את חלום פרעה וכאשר נשמע בבית פרעה כי באו אחי יוסף, בשני המקרים נראית תגובת פרעה ועבדיו שווה, חיובית לגמרי, אוהדת. אמנם דומה היא – אך לא שווה.
"וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה
וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו""וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה
וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו"וכך פירש שינוי קטנטן זה בעל המדרש הגדול:
אמרו (עבדי פרעה): מה זה שהוא אחד – הורידונו מגדולתנו, הללו עשרה – על אחת כמה וכמה.
מתוך ההעדר של מילת "כל" הקטנה במקרה השני – חש בעל המדרש בהצטננות הכללית שחלה ביחסי עבדי פרעה ליוסף, הצטננות למרות החמימות וסבר הפנים היפה הרשמי.
יתרגל המלמד והלומד לראות הבדלים דקים בתוך המקומות הדומים והנראים כשווים וילמד להוציא מהבדלים דקים אלה מסקנות. כתיבת שני המקומות זה מול זה על הלוח – מקילה על ראיית השווה והשונה והמקלה על הכיתה לחפש את משמעות הדברים. גם במקומנו הרגישו חז"ל מתוך העדר מילה אחת – כיצד נחלשה האמונה של שרי מואב בקוסם הגדול, מאחר שאין הוא יכול לשרתם כפי שקיוו, ורש"י מסביר על פי מדרש תנחומא:
"ושרי מואב אתו" (כג, יז): "ולמעלה הוא אומר (כג, ו): "וכל שרי מואב". כיון שראו שאין בו תקוה – הלכו להם מקצתם ולא נשארו אלא מקצתם.
גם החלשת בטחונו של בלעם עצמו בכשפיו, מובלטת על ידי העדר דברי הפתיחה שלו בשיחה עם ה'.
בפעם הראשונה כאשר נקרה אליו אלהים לא חיכה בלעם עד שיפנה אלהים אליו בדיבור, אלא קפץ והתגאה בקרבנותיו. השינוי הפתאומי בנושא שבפסוק כ"ג, ד' מבליט קפיצה זו יפה. וכבר הרגישו רבותינו בכך ואמרו בבמדבר רבה כ', ט"ו:
"ויקר אלהים אל בעלם" (כג, ד). אמר לו: רשע! מה אתה עושה? אמר: "את שבעת המזבחות ערכתי". משל לשולחני המשקר במשקלות, בא בעל השוק והרגיש בו, אמר לו: אתה משקר במשקל! אמר לו: כבר שלחתי דורון לביתך. אף כך בלעם. רוח הקודש אומרת לו: רשע! מה אתה עושה ! אמר לו: "את שבעת המזבחות ערכתי".
הנה רואים אנו כיצד שומעים חז"ל בקפיצה מנושא לנושא (שבין "ויקר אלהים אל בלעם" ל"ויאמר אליו") את רעם גערתו של אלהים: "רשע! מה אתה עושה!", שאותו רוצה בלעם לשכך במתת השוחד שלו.
ומובן שבאמצעי זה, בטקטיקה כזו, לא יבוא לפניו שנית.
