הברכות

אי-הקבלה בין שני פסוקים (או שתי קבוצות של פסוקים) מקבילים, יש תמיד לשים אליה לב, כי היא אומרת פרשני. כבר עמדנו על כך בגליוננו לא אחת. וביותר יש לעמוד על אי הקבלה שבין מידת טובה ובין מידת פורענות, כשהן מועמדות זה מול זו.
כבר עמדו על כך חכמינו, ועיין רש"י לשמות ל"ד, ז', ד"ה "נוצר חסד" .
אי ההקבלה שבין (שמות כ', ד'):

"עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי"

ובין (שמות כ', ה'):

"לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי"

מלמדת, שמרובה מידת הטובה על מידת הפורענות. ואף בפרשתנו יש רמז לכך בתוך אי ההקבלה שבין (כ"ז, י"ב):

"אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם..."

 ובין (כ"ז י"ג):

"וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה"

 ועיין רש"י לבמדבר כ"ג, ח', ד"ה "מה אקב לא קבה אל":

...במברכים נאמר: "אלה יעמדו לברך את העם", במקללים לא נאמר: "ואלה יעמדו לקלל את העם" אלא: "על הקללה" – לא רצה להזכיר עליהם שם קללה.

ואף בבית דין של מטה דורשת התורה שתהיה הפרש בין מידת הטובה למידת הפורענות. ועיין רש"י לשמות- כ"ג, ב' וכ"ג, ז'.

ובכיוון זה של "מרובה מידת הטובה על מידת הפורענות" יש למצוא גם את התשובות לשאלה א.

לשאלה א (2). ר' דוד צבי הופמן – בפירושו לדברים – מעיר שרק בקללות (ולא בברכות) הוזכרו כאן גם אי שמירת החוקים ולא רק אי שמירת המצוות; מסקנתו היא איפוא, שקללות מאיימות כאן רק על מי שבגידתו בה' ובתורתו היא בגידה שלמה, קיצונית.

לשאלה א (3). דברי רש"י לתחילת פרשת ראה מתאימים יפה גם כתשובה לשאלתנו. אך הם עצמם טוענים בירור. מה תיקן רש"י באמרו במקום "אשר" – "על מנת"? על פי דברי הגמרא שהובאו בגיליון מתברר: האומר חפץ זה קנוי לך, אם תעשה עבודה זו, הרי החפץ קנוי לו אחרי שיגמור את המלאכה. אך אם יאמר: חפץ זה קנוי לך על מנת שתעשה לי עבודה זו, הרי החפץ קנוי לו מעכשיו, משעת האמירה, עוד לפני שהפועל עשה את מלאכתו, בתנאי שהפועל אמנם יעשה את מלאכתו אחר כך. והוא אשר אמר רש"י: "הברכה אשר תשמעו" – על מנת. הברכה ניתנה לאדם עוד לפני שהיה ראוי לה, עוד לפני שזכה בה על ידי שמיעתו בקול ה' ועשיית מצוותיו. הברכה היא איפוא צירופם של כל הנתונים אשר ניתנו לאדם מלכתחילה, אותו עולם שעם בריאתו נאמר עליו (בראשית א', ל"א): "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", והוא הוא על כל אשר בו, על פריו וטובו, ניתן לאדם על מנת שישמע, ובלשון פסוקי פרשתנו: "כי תשמע"; ואילו הקללה תבוא רק לאחר מעשה, לאחר שקלקל האדם במו ידיו את אותו עולם "טוב מאד", וזהו "ובאו עליך כל הקללות האלה... כי לא שמעת".

לשאלה ב יש להוסיף את דברי הרמב"ם מתוך הקדמתו לפרק חלק, שממנו שאב בעל "הכתב והקבלה" את רעיונו:

אמנם היעודים הטובים והנקמות הרעות הכתובות בתורה, עניינם הוא מה שאספר לך, והוא זה: הוא אומר לך: אם תעשה המצוות האלה – אסייע לך על עשייתן ועל השלמות בהן ואסיר מעליך המעיקים והמונעים כולם. לפי שהאדם אי אפשר לו לעשות המצוות לא כשהוא חולה ורעב או צמא ולא בשעת מלחמה או מצור, ולכן יעד שיסורו כל אלה העניינים ושיהיו בריאים ושקטים – עד שתשלם להם הידיעה ויזכו לחיי העוה"ב. הנה, כי אין תכלית שכר עשיית התורה שתהיה הארץ שמנה ושיחיו שנים רבות ובריאות הגופות – אלא שיהיו נעזרים על עשיית התורה באלה הדברים כולם. וכמו כן: אם עברו על התורה, יהיה עונשם שיארעו להם אותן הרעות כולן, עד שלא יוכלו לעשות מצוה, וכמו שנאמר (דברים כח, מז-מח): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך...". וכשתתבונן בזה התבוננות שלימה תמצא כאילו הוא אומר לך: אם עשית קצת מצוות מאהבה והשתדלות, אעזרך לעשות כולן ואסיר מעליך המעיקים והמונעים; ואם תעזוב דבר מהם דרך ביזוי, אביא לך מונעים ימנעוך מעשותן כולן, עד שלא יהיה לך שלמות ולא קיום בעוה"ב. וזהו עניין אמרם ז"ל (אבות ד, מ"ב): "שכר מצוה – מצוה, ושכר עבירה – עבירה".

ההבדל בין "הכתב והקבלה" ובין המלבי"ם הוא בזה, שהראשון תופס את החלק האחרון שבפסוקנו "כי תשמע בקול ה'" כמשפט תכלית – למען אשר תשמע; ואילו לפי המלבי"ם זהו משפט ויתור – אם כי תשמע, אף על פי שתהיה עסוק כל היום לשמוע בקול ה'. לפי הראשון הברכה אינה אלא יצירת תנאים, מתן אפשרות לשמיעה בקול ה'; ואילו לפי המלבי"ם היא מתן פרס על השמיעה.

לשאלה ג. מליצת "והשיגוך" מורה על אושרו של "השומע" וה"שומר" – שאינו מעוניין כלל בהשגת הברכות ההן, שאינו רודף אחריהן, שהרי כל שמיעתו בקול ה' ושמירת מצוותיו אינה על מנת לקבל פרס, ולכן תבואנה הברכות אליו, לא כמושגות על ידו, אלא כמשיגות אותו, שהרי אין הוא רודף אחריהן להשיגן, אלא הן רודפות אחריו ומשיגות אותו.

לשאלה ד. החידה אין תפקידה אלא לשעשע. ופתרונה באות הראשונה והאחרונה של הברכות בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו, ג'-י"ג): "אם בחוקותי... קוממיות" (כב אותיות), ובקללות שבפרשת בחוקותי החל מן (ויקרא כ"ו, ט"ו): "ואם בחוקותי תמאסו..." עד לסוף הפסוק האחרון לפני דברי הנחמה (ויקרא כ"ו, מ"ג): "ואת חוקותי געלה נפשם" (שמונה אותיות); ואילו בפרשת כי תבוא, הברכות, הברכות שבירכן משה רבינו, שמונה אותיות מוי"ו של (דברים כ"ח, א'): "והיה אם שמוע תשמע" עד מ"ם בסוף הברכות (כ"ח, י"ד): "אחרי אלהים אחרים לעבדם", ואילו בקללות כאן עשרים ושתיים אותיות אם הנך מונה מוי"ו של (כ"ח, ט"ו): "והיה אם לא תשמע..." עד סוף האלפא ביתא ופותח שוב באל"ף ומגיע לסיום הקללות (כ"ח, ס"ח): "והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה".

כמובן אין העיקר בצד המשחקי של עניין האותיות, אלא ברעיון של רחמי ה' על בריותיו בהשוואה לרחמי בשר ודם, ואף בהשוואה לטוב ולגדול שבכולם, לרחמיו של הרועה הנאמן, משה רבינו.