נביא שקר

לפני גשת הלומדים לפתור את שאלות הגיליון עליהם להסתכל תחילה בקטע כולו (י"ג, ב'-ו') ולבחון, מה מקומו בתוך הפרשה, מה קשריו לנאמר לפניו ולנאמר אחריו. בפרק י"ב, כ"ט-ל"א הוזהרנו מפני השפעות הגויים אשר את ארצותיהם נבוא לרשת. בפרקנו הוזהרנו מפני השפעות של מסיתים ומדיחים מבפנים. נתקשו הפרשנים אם יש לראות את הפסוק י"ג, א' כסיום של הפסוקים הקודמים לו או כפתיחה לבאות. ועיין ברמב"ן י"ב, ל', ד"ה "השמר לך פן תנקש" , וכן ספורנו י"ג, א', ד"ה "לא תוסף עליו". ונראה שצדקו אלה המפרשים פסוק י"ג, א' כסיום כל הקודם, וכן גם קבעו מסדרי הפרשיות.

מי"ג, ב' עד י"ג, י"ט נושא אחד לפנינו, כאמור, המסית, בשלוש צורות ואופנים. גליוננו מוקדש רק לראשון, ל"נביא" הקורא לך בשם ה' לעבוד עבודה זרה.

לשאלה א (1). לבירור השאלה אם המדובר כאן בנביא אמת או בנביא שקר יש להוסיף עוד את דעת הרמב"ן, במקומנו:

"ונתן אליך אות או מופת": ...והאיש הזה שיקרא עצמו נביא ויצווה לעבוד עבודה זרה, על דרך הפשט שנביא עבודה זרה הוא, שיאמר: צלם פעור שלחנו אליכם שהוא האלהים וציוה שתעבדוהו בכך וכך, והוא שאמר בו הכתוב (יח, כ): "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא".
אבל העולה בזה מדברי רבותינו, כי זה הנביא הנזכר בכאן, מתנבא בשם ה', יאמר: ה' שלחני שתעבדו לפעור, כי היה השותף עמו במעשי בראשית, או שהוא גדול מכל האלהים לפניו ורוצה שיעבדוהו. והם ז"ל (חז"ל) הזכירו, כי אפילו יאמר שיעבדו לעבודה זרה שעה אחת בלבד, כגון שיאמר: עבדו לפעור היום הזה בלבד ותצליחו בדבר פלוני, כי כן הרצון לפני ה' הנכבד – הוא חייב מיתה, וגם הוא זה כפשוטו של מקרא.
והנה ציוה הכתוב שלא נשמע למתנבא בשם ה' לעבוד עבודה זרה כלל, ולא נביט באותות ובמופתים שיעשה.

והנה הקושי העיקרי הוא: אם נביא שקר הוא – כדעת רוב המפרשים, איך יתקיימו אותותיו?

יש להבין את מעלתן של כל אחת משלוש הדעות המובאות בגיליון. רואים אנו גם בדברי ר' עקיבא וגם בדברי אברבנאל את ההתלבטויות שבהן התלבטו בשאלה זו, היתכן שיתן ה' סיוע למסיתים ויעשה על ידם אות ומופת? (אין להיכנס עם התלמידים לבירור ההבדל שבין "אות" ו"מופת", כי גם לדעת המפרשים קשה מאד לתחם בין שניהם, ובספרי נשא, פו נאמר: "אות הוא מופת ומופת הוא אות, אלא שדיברה תורה שתי לשונות".)

לפי דעת ר' יוסי הגלילי ברור הדבר, שהמדובר כאן בנביא שקר – והרי מי הוא זה אם לא נביא שקר, שיאמר: "נלכה אחרי אלהים אחרים"? ואם תשאל: היתכן שיתן אותו נביא שקר אות ומופת, "ובא האות והמופת"? אענך: יתכן ויתכן. אכן, נותן ה' יכולת בידם, עד כדי הגדת עתידות ועד כדי עשיית מופתים – ואף על פי כן ולמרות הכל, עליך לדעת רק זאת: "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא". וגם אם מראה עינים מעיד עליו, וכל מוצא פיו יתאמת, וכל אותותיו ומופתיו יקומו ויהיו – "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא!".

ר' עקיבא מנסה לרכך דבר מחריד זה. הוא אינו יכול לקבל את האפשרות המתוארת כאן, שתהיה דרך רשעים צלחה עד כדי עשיית ניסים על ידם, עד כדי ממשלה על צבא השמים. "חס ושלום!" קורא רבי עקיבא. ויש לדעתו לחלק פסוק ג' לשניים. מחציתו הראשונה ("ובא האות והמופת") תדבר בתקופה שבה היה עוד נביא אמת ועשה ה' על ידו אותות לאמת נבואתו, מחציתו השנייה של הפסוק ("אשר דבר אליך לאמר: נלכה אחרי אלהים אחרים") תדבר בתקופה בה נהפך האיש מנביא אמת, אשר רוח ה' תדבר בו ומילתו על לשונו – לנביא שקר המדבר חזון לבו "לא מפי ה'", ומסית ומדיח את העם.

ואולם מלבד מה שקשה מבחינה לשונית להפריד בין שני חלקי הפסוק הקשורים זה בזה על ידי מילת "לאמור" ("ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמור: נלכה אחרי אלהים אחרים"), ונראה ברור שהאות ניתן כדי לאמת דרישתו לעבוד אלהים אחרים, ולא ניתן בשעה אחרת ולא על נבואה אחרת, הנה מלבד הקושי הלשוני והתחבירי הזה, רואה אברבנאל גם קושי אחר בדברי ר' עקיבא, ואין הוא מוכן לקבלם בשום פנים:

חלילה לנו שנאמין שהאיש אשר עמד בסוד ה' וישמע את דבריו ונתאמת לנביא ה' – ישוב לנבא בשם עבודה זרה!

ואין אברבנאל מעלה על הדעת, שיש בידי אדם ליפול נפילה איומה כזו מגובהי מרומים לעמקי באר שחת, מנבואת אמת לנבואת שקר. וכשם שאמר ר' עקיבא: חס ושלום שנאמין שיהא בכוח נביא שקר להצליח בעשיית אותות, כן יאמר אברבנאל: חלילה לנו להאמין, שיהא ביכולתו של נביא אמת, של מי שזכה לדרגה של ראיית אמת אלהית באספקלריה (ותהא זו גם אספקלריה בלתי מאירה) לשוב ולשבת חשכים, ולקרוא לבני אדם ללכת אל השקר, אל התוהו, אל ההבל. (ולא נדע אם יש ב"חלילה" זה, בבטחונו האופטימי הזה, יותר מעוצמת ראייתו את תוקפו וזוהרו של אור הנבואה – או מחולשת ראייתו את התהום הפעורה לרגלי נשמת כל אדם ואדם, גם של זה שזכה להתעלות לגובהי מרומים.)

אם כך ואם כך, הרי גם אברבנאל משתדל לרכך הדברים, אך בדרך אחרת, בהוציאו את דברי הפסוק "ובא האות והמופת" ממשמעותן. אין הכתוב – לדעתו – מדבר במה שעתיד לקרות או במה שעלול לקרות, כי אם ידבר אלינו כאן "כמפליג", בדרך ההנחה ההיפוטטית המגזימה.

אך נשוב ונבדוק את שלוש הדעות לאור פסוקינו. האמנם זו כוונת התורה כאן? ונשוב ונסתכל סביבנו: האמנם לא ניתנה ממשלה לשקרנים לעשות חיל? האמנם אין כל שקר וכל תורת כזב מוצאים להם נביאים המוכיחים תורותיהם בראיות מוכיחות, במופתים חותכים, היינו בזה, שמראים שדרכם – דרך השקר, התוהו, השווא, ההבל – צלחה?

"ובא האות והמופת" – ואותו נביא השקר (מכל סוג מסוגי השקר) המסית ומדיח וקורא להריסת ערכי התורה, והמבטיח הצלחה מלאה, ניסים ונפלאות לכל שומע לו; האין עינינו רואות אותו בהצלחתו ובקיום מופתיו יום יום? כדברי המשורר (תהילים ע"ג, י"ב): "הנה אלה רשעים ושלוי עולם – השגו חיל!" לא נרכך את העניין, לא נאמר: "התורה דברה כמפליג", אלא נדע נאמנה כמאמר ר' יוסי הגלילי: הקב"ה נתן להם לנביאי השקר ממשלה להעמיד חמה ולבנה, כוכבים ומזלות – כיהושע בן נון בשעתו.

הרעיון העיקרי שיש לעמוד עליו עם תלמידים, כצעירים כזקנים, בלימוד פרשה זו, הוא כי אין ההצלחה העלולה להאיר פנים, והמאירה לעתים קרובות פנים, לרשעים, לשקרנים, לבדאים, לתועמלני שקר ולמפיצי תורות שקר, סימן בוחן והוכחה לאמת.

אין הפרש אם ההצלחה היא בגבולות החוקיות הטבעית המוכרת לנו (נצחונות במלחמה, כיבושים, עלייה כלכלית, עשיית נפשות, רכישת כבוד וכד'), או אם ההצלחה מתבטאת בכוחו לשנות חוקיות זו ("אפילו יעמידו חמה ולבנה, כוכבים ומזלות"), כי הטבעי והעל-טבעי מעשי ידי ה' המה, והצלחת אותו מסית רק בעצת ה' נעשתה – לנסותנו.

בני אדם – עבדי הזמן – רודפי ההצלחה הם, ומי שהשעה משחקת לו, הוא דומה עליהם כמי שהאמת אתו. כבר הגר משמשת לנו דוגמה להיקש המוטעה הזה מן ההצלחה על האמת, באמרה לפי רש"י, בראשית ט"ז, ד':

ד"ה "ותקל גברתה בעיניה": שרי זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו היא צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו – ואני נתעברתי מביאה ראשונה.

ומה שנאמר כאן בקנה מידה קטן מאישה לאישה על ההצלחה כקריטריון לאמת ולצדק, זה נאמר ונשנה בכל הדורות בקנה מידה גדול ולאומי מעם לעם, ממאמיני הדת השלטת למאמינים המושפלים עד שאול תחתיה. ר' אברהם אבן עזרא, בשירו "לבי ובשרי ירננו" מקונן:

ראה לגברת אמת
שפחה נואמת
לא כי בנך המת
ובני החי.

וכל זמן שהכנסיה היתה טוענת נגדנו ובכל פעם שהוכרחו רבנינו וגדולינו לעמוד בפני באי כוח הכנסיה ב"ויכוח" (אותם הוויכוחים המוזרים, אשר לצד אחד מותר לטעון הכל ולצד השני אסור לפגוע ביריב ואסור להטיל דופי באמונתו), נשמעה הטענה: הלוא האותות והמופתים מוכיחים אמיתות אמונתנו, והלוא ההצלחה האירה לנו פנים (וממנו דוכסין אפרכין וממנו שליטי עולם" – ואתם מושפלים עד שאול תחתיה – ואם כן לצדנו האמת.

לטענה זו, הבאה להוכיח את האמת מתוך ההצלחה, יפה היא התשובה בדברי מנדלסון שהובאו בגיליון, אשר פולמוסו היה ספיח אחרון לוויכוחים הנודעים ההם.

לשאלה ב (2). אין אפוא לבדוק את דברי הנביא אלא בדיקה "בפנים", דהיינו אם דבריו סותרים דברי תורה אם לא. ואם סותרים הם דברי תורה, אין שום אות ומופת יכול לשמש הוכחה לתורת השקר שבפיו. ובאריכות הסביר בעל "הביאור" את הסתירה הפנימית שבדברי "נביא" כזה, הבא בשם ה' לבטל דבר מדברי תורת ה'. ואלה דבריו:

מעתה יאמר: "ונתן אליך אות או מופת", כגון שיאמר: אני הנביא שלוח אליכם מאת ה', שתעבדו עבודה זרה פלונית, וזה לכם האות שהוא שלחני, כי למחר יהיה כך וכך; וציוה שלא נשמע אל דברי הנביא, ולא נשמע באותותיו ומופתיו. כי הנה מושכל ראשון הוא, שהנותן אות או מופת להכחיש מציאות ה' ית' או חכמתו או חסדו וטובו עם בריותיו, הוא סותר ומכחיש את דברי עצמו סתירה גמורה ומוחלטת; כי הדבר ידוע, שכל המכחיש שלמות אחת משלמויות הבורא, הוא כופר בכולם. האומר – דרך משל – שאין צדק ויושר ה' לבלי תכלית, הוא מכחיש גם יכולתו וידיעתו; אי אפשר שיודה באחת משלמויות הבורא ויכחיש הנשארים, וזהו יחוד שמו הגדול, שכן השלמויות כולם הן בחוקו. ואים – אם כן – יברר ויביא ראייה, שהוא שליח ה' הכל יכול – והוא בעצמו מכחיש במשלחו? לכן הנביא האומר בשם ה' דבר ונותן אות או מופת, צריך שיסכים הדבר ההוא עם כל מה שידוע לנו בכוח השכל מעצם הבורא (כלומר ממהותו), ואם לאו – נביא שקר הוא, שהוא סותר את דברי עצמו. מעתה, אם יבוא האות או המופת ההוא, להדיח מעל ה' וללכת לעבוד אלהים אחרים, כגון שיאמר: ה' הנכבד שלחני שתעבדו לפעור, כי היה שותף עמו במעשה בראשית; שזהו סותר לאמיתתו ית' – הנה הוא סותר דברי עצמו ומעיד בעצמו ששקר דיבר, ומה לך עוד לחקור אחריו – לדעת אם המופת ההוא אמת אם לא, אחרי שהוא מזויף מתוכו! ואין לך ראייה גדולה מזו.

ובזה גם מתורצת שאלתנו האחרונה בגיליון, שאלה ב (3). כי אם החקירה והבדיקה אחר דבריו פירושה – השאלה להתאמתם או אי התאמתם לדברי התורה, הנה אין לו למשה במצרים כל דרך לאמת את נבואתו, אלא בהבאת אותות בלבד. כי עדיין לא ניתנה תורה לישראל וישראל עבדים לפרעה במצרים, ונביאים ושליחים, מורים ומדריכים טרם ניתנו להם, ובמה ילחם משה בקוצר רוחם? אין לו אלא אותו אמצעי רגיל ובדוק במצרים עצמה – המופתים. אך ברגע שניתנה תורה לישראל, ניתנה להם האפשרות לחקור ולדרוש אחרי הנביא, ואם סותרים דבריו דברי תורה, בידוע שאינו נביא אמת.