אהבת תורה ולימודה / נחמה ליבוביץ

במלאת עשר שנים לגיליונות - תשרי תשי"ג

• (א)

  מפעל ה"גיליונות לפרשת השבוע" אינו עבודת יחיד אלא עבודה נשואה על כתפיהם של רבים. "חדרי מורים" של הסמינר למורות מזרחי בירושלים ושל הסמינר למדריכים דתיים. הם שאיפשרו וסייעו לעבודה זו, המריצו, עודדו, והפרו אותה. ובעיקר סייעו הלמידים הלומדים תורה לפי הגיליונות. מספר הגיליונות שנשלח כל שבוע בארץ הוא 560, ושנשלח לחו"ל על-ידי המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה הוא 30, אך כיוון שיש משפחות ושכנים ואף חוגים, הנמנים על גיליון אחד, לא נגזים אם נאמוד את מספר הלומדים להרבה יותר מאלפיים. הוחל בעשרים איש בשנת תש"ב. מן הראשונים שענו היו מקדושי כפר עציון ומחברי הקיבוץ הדתי בכל מקומות מושבותיהם. לאט לאט נתרחב החוג, נתוספו פועלים ופקידים, מורים וגננות, אחיות ותופרות, בעלי מלאכה, רופאים, חיילים וסטודנטים. ייזכר כאן אותו בחור הכותב בעיפרון, מחוסר דיו, באשר הוא יושב עם חומשו על הארץ בצל הטרקטור אשר בו עבד – בהפסקת הצהרים, הרחק ממחנה המשק. ואותו בחור במלחמת העולם ממשמר החופים, המבקש הסבר לשאלה 27 בעניין הקושיה שמקשה רא"ם על רש"י וחותם "בשם הפלוגה".

  ואותו בחור - חבר קיבוץ הנמצא במדבר לוב כנהג - השולח כל שבוע תשובותיו המפורטות ומספר באחד ממכתביו: "יש לי פה תנ"ך תורה עם מפרשים, משנה וילקוט הדעות והמידות, הם שמורים אצלי בארגז קטן בתוך המכונית ומלווים אותי בכל אשר אלך. בכל הפסקה אני מוציא אחד מהם וקורא בו, והיתה לי הרווחה. ובערב אני מוצא לי מקום בתוך מכונית אחת מוארת בחשמל - בהקפדה על חוק ההאפלה כמובן – ועונה לגיליון". ולא יישכח זכרו של הבחור אשר עליו כתב לי חבר מדגניה ב', שבמשך שנים היה מלמד לחוג את הפרשה על-פי הגיליון, ושולח תשובותיהם ואף שאלותיהם, ובינואר 1948 כתב: "ראשית עליך ליישב קושיה שהקשה השבת חברינו ללימוד על הגיליון של פרשת בא, ולמחרת נסע להביא במכונית אספקה לאנשי ירושלים ונהרג במבואות העיר...", והנה הנגר המופיע כחצי שעה לפני הדלקת הנרות בביתי ועליו לקבל הסבר מהיר לרמב"ן הקשה, כי מחר עליו לתת שיעור ע"פ הגיליון בחוג של פועלים ועליו עוד למהר לאוטו. והנה נכנס הטייח בבגדיו המטויחים ושואל, אם יש כאן אחת נחמה. הנה לומד הוא כל שבוע ומבין הכל, אך הקרשקש הזה השבוע - "אני לא יכול להסכים עמו". ויזכרו במיוחד את בני הדור השני, ילידי קבוצת יבנה, אשר בתחילת העשור בשנים תש"ב-תש"ד, רק אבותיהם ואמותיהם היו לומדים, והיום כבר זכיתי לקבל תשובות כתובות ומנוסחות יפה מפי ילדיהם, וכן שימחו את לבי תלמידי תלמידים - חברי חברות-הנוער המודרכים ע"י מדריכיה שהיו פעילים שנים בלימוד הגיליונות והביאו את חניכיהם מאירופה, מצפון אפריקה ומתימן, לידי לימוד זה. כל אלה ורבים כמותם ושונים מהם, ואף החבר מחניתה והחבר מאפיקים, המורה משדה-יעקב אשר העבירם לחוץ-לארץ ותרגמם לשפות לועז, והחברים ממרכש שבמרוקו ומגבס שבטוניס - כולם, כולם, בהד הרב שמצאתי, על-ידי תשובותיהם, שאלותיהם, דרישותיהם, שקידתם באהבת התורה שבהם - איפשרו והחזיקו ועודדו וסייעו לעבודה ולהתמדה בה.

   

  (ב)

  נעמוד כאן על אחדות מן המטרות שבלימוד זה של רבותינו מפרשי התורה: רש"י, רמב"ן, רשב"ם וההולכים אחריהם עד לאחרונים - המלבי"ם ו"העמק דבר". אחת המטרות היא להראות ולהוכיח את חשיבותה של המילה, כל מילה, שבתורה. שאין ה"רעיון" דבר לחוד, ואלו הצורה, המבנה הסינטאקטי, בחירת המילה, צירופי המילים, החזרה, הייתור והחסר, הם דברים נוספים [הדגשה זו וכן כל הבאות - משל נחמה], מעין לבוש לרעיון, אלא שכל אלה הנם חלק מן הכלל - הנם מזדהים עם הרעיון ("כי לא דבר ריק הוא, ואם ריק הוא - מכם").

  ולא מצאתי לכך ביטוי טוב מזה שנאמר בהקדמה לפירוש "העמק דבר", והבאתיו בגיליון לפרשת וילך תשי"א בשאלה, אם הפסוק "כתבו לכם את-השירה הזאת" (דברים ל"א יט) מכוון לשירת האזינו בלבד או לכל התורה כולה, שאלה שנתחלקו בה המפרשים, ובעל "העמק דבר" מכריע לצד האומרים "השירה" - כל התורה. ואלה דבריו:

  העמק דבר (בהקדמתו לספר בראשית סעיף ג'):

  "והנה בנדרים דף ל"ח העלו בפירוש המקרא "כתבו לכם את השירה" שהוא כל התורה... והרי לא נכתבה בלשון של שירה? אלא על כרחך יש בה טבע וסגולה השירה... דידוע לכל מבין עם תלמוד דמשונה מליצת השירה מסיפור פרוזי... דבשיר אין הענין מבואר יפה כמו בסיפור פרוזי וצריך לעשות הערות מן הצד, דזה החרוז כיוון לזה הסיפור וזה החרוז כיוון לזה, ולא מקרי דרוש אלא כן הוא טבע השיר, אפילו של הדיוט.
  ומושכל עוד דמי שיודע בטוב עניין שהביא לידי מליצה זו שנתחבר עליו, מתוק לו אור לשון של השיר ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו ידיעה מתכונת העניין, ורק בא להתבונן מן המליצה תורף העניין, ומזה עלול הוא להשערות בדויות, שלא להן כוון המשורר, כך הוא טבע התורה, שאין הסיפור שבה מבואר יפה, אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון, ולא נקרא דרוש, אלא כך הוא פשט המקרא".

  וכדי להראות, שאכן אין זה נקרא דרש אלא כך הוא טבע התורה, יובאו מקצת דברי פרשנים הפוקחים עינינו לראות הצפון והטמון במלה קטנה: "לך לך", רש"י פירש:

  לטובתך ולהנאתך.

  וכבר תפשו רמב"ן על כך:

  ואין צורך כי מדרך הלשון לומר כן, וכן "הגשם הלך לו", "עברו לכם את נחל זרד".

  הרי לכאורה, דברי דרש הם אלה ואין להם על מה שיסמוכו. והנה הסבירם ר' וולף היידנהיים בביאורו לרש"י:

  מתי יאמר הלכתי לי, ישבתי לי? כשהפעולה לנוחותו של עושיה, או כפי טבעו, אך הן לא יאמר, שעזיבת ארץ מולדת ובית הורים היא נוחה, טובה טבעית. ולולא לבנו גם בפסוק זה, שאנו מכירים בו מילדותנו, היינו מרגישים בסתירה המשוועת שבין דרישת קרבן כעזיבת כל היקר ללב ובין מילת הנוחיות והנעימות "לך". ומעתה יתיישב הפסוק על-ידי רש"י: אף-על-פי שאין זה כלל טוב ונאה מה שאני דורש, ואינך "הולך לך" – אני מבטיחך שתהא הולך - לטובתך ולהנאתך.

  ומה שנראה לכאורה כדברי דרש, אינו אלא עומק פשוטו של מקרא.

  מכאן, מתוך החשבה זו של כל מילה - כל צירוף מילים, כל הוספה וכל חיסור, גם כל אותן השוואות דקות, שהישוו המפרשים מקומות דומים בתורה, כל חזרה וכל כפל יש בהם כדי ללמדנו גופי תורה.

  אף ידועה הדוגמה הקלאסית לחזרה בפרק כ"ד שבבראשית, שבו מסופר כל סיפור שליחותו של העבד, תפילתו על יד הבאר ופגישתו עם רבקה פעמיים, פעם מפי הכתוב ופעם מפי העבד עצמו. כבר רש"י (ע"פ המדרש) עמד על השינוי בסדר המלים. בתחילה "ויקח האיש נזם זהב..." ואח"כ "ויאמר בת מי את", ואחר כך, בסיפור העבד: ואשאל אותה בת מי את... ואשים הנזם על אפה". אך ר"י אברבנאל פיתח שיטה זו עמד על עשרה הבדלים שבין שני הסיפורים, וכל אחד טעמו עמו והכרחיותו מתפרשת בדרך הפשט, שכן מתכלית העבד היה להדגיש כל מה שעלול להשפיע על משפחת רבקה לטוב ולהימנע מכל מה שעלול להעליב. והמשיך ללכת בדרך זו המלבי"ם ומצא עוד הבדלים דקים בין שתי הפרשיות והראה שכל חסר וכל יתר אינו לחינם.

   

  (ג)

  כדבר הזה מצינו גם בחלום פרעה (מ"א) בהוסיף פרעה על המסופר בכתוב "לא ראיתי בכל ארץ מצרים כהנה לרוע", והיא הוספה סובייקטיבית מהורהרת של החולם המספר חלומו על הסיפור האובייקטיבי שדברי הכתוב מוסרים לפרטיו. כיוצא בזה לימדנו ר"י אברבנאל לראות טעם בהבדלים שבין סיפור שיחת יוסף ואחיו במצרים וכפי שהיא מסופרת מפי האחים בשובם לאביהם. וכמה מאירה עיניים אותה העמדה זה מול זה של דברי יוסף "אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם" (מ"ב יט) לעומת דברי האחים מסרם דבריו לאביהם "אחיכם האחד הניחו אתי" (שם לג).

  ואולם הדוגמה היפה ביותר היא זו שלימדנו ר' יצחק עראמה בספרו "עקידת יצחק", בהשוואת דברי שני השבטים וחצי בהציעם הצעתם החלוצית הידועה לדברי משה החוזר על תנאם, אך מכניס בו שינויים (במדבר ל"א טז-כד). גם כאן כבר מעמידנו רש"י על הבדל בין דבריהם: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" ובין דבריו: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם". אך בעל העקידה הוא הראשון (עד כמה שמצאתי), שהעמידנו על ההבדל "הגדול הכביר והנורא" שבין דבריהם לדבריו. הם לא הזכירו את שם ה' בדבריהם, הם הנחלצים לפני בני ישראל, הם המביאים אותם למקומם, הם הנוחלים את נחלתם וכו'. וכדי ללמדם לקח, צווח משה כנגדם, בהזכירו על שטח צר של שלשה פסוקים שש פעמים את שם ה':

  "אם תחלצו לפני ה'... ועבר לכם כל חלוץ לפני ה'... עד הורישו את אויביו מפניו ונכבשה הארץ לפני ה'... והייתם נקיים מה' ומישראל. והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה' ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה'...".

  איזה הבדל, איזו תהום בין שתי תפישות של הנחלת הארץ וישיבה בה, של כיבוש וחילוק! וכל זה נחבא מעין הקורא בתוספת של מלים מספר, עד שבא בעל העקידה ופקח עינינו לראות את הכתוב. גם שני השבטים הבינו את תוכחת משה וענו (פס' כ"ז):

  "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר"

  (כלומר: ולא כמו שדיברנו אנחנו בתחילה).

  בדוגמאות מעטות אלה נתכוונתי להראות את חשיבותם של רבותינו מפרשי התורה לגילוי המאור שבדברי התורה כפי פשוטם, גם של אותם המפרשים אשר הקהל – אף הקהל "שלנו" במשמע - נוהג לחשוב שהם רחוקים מפשוטו של מקרא ואינם אלא דרשנים בעלמא. מפיהם יכולים אנו ללמוד, כיצד צריך אדם לקרוא ולהעמיק, להתבונן ולהבין כל פסוק, כל שבר פסוק וכל מילה שבדברי א-להים חיים - היא התורה.