פרשת "החודש הזה לכם"

בשבת שלפני ראש חודש ניסן קוראים פרשת "החודש הזה לכם" ויש ללמד פרשה זו, לא כלמד פרשת השבוע בפרשת בא, אלא כהכנה לקראת ימי הפסח המשמשים ובאים. פסוקים אלה חלקם מדברים בפסח מצרים וחלקם בפסח דורות ויש להסביר ללומדים מה הם ההבדלים. (אגב יש להסביר שמובנו של "פסח" בפרק זה (פסוקים כ"ב, מ"ד ועוד הוא "קרבן פסח" ולא ימי הפסח). במרכז פרקנו וכן במרכז ליל הפסח בזמן שהמקדש היה קיים עמדו פסח, מצה ומרור.

וכן נאמר במסכת פסחים פרק י משנה ה:

רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. פסח - על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, מצה - על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. מרור - על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים.

"שלא אמר" - יש מפרשים אותו: שלא פירש טעמן של שלושה דברים אלה; ויש אומרים: שלא פירש את הפסוק בתורה הראוי לכל אחד; ויש אומרים: שלא הסביר לבנו טעם שלושת הדברים האלה;

ומאחר שזכר שלושת הדברים האלה הוא עיקרו של ליל הסדר, לכן התעסקנו בגיליוננו בעיקר בפסוקים הדנים בם.

לטעם השה כקרבן פסח יש לעיין ברמב"ם מורה נבוכים חלק ג פרק מ"ו.

רמב"ם, מורה נבוכים חלק ג', מ"ו.

...שהמצרים היו עובדים מזל טלה, מפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן, אמר (ט', כ"ב) "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו", ומפני זאת הכוונה בעצמה ציוונו לשחוט כבש בפסח ולהזות דמו במצרים על השערים מבחוץ, לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם, ולהביא להאמין, שהמעשה אשר יחשבו בו שהוא סיבה ממיתה, הוא המציל מן המוות, "ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף", גמול פרסום העבודה, בעשות כל מה שמרחיקין אותו עובדי ע"ז.

וכן בפירוש הרמב"ן, פרק י"ב פסוק ג':

ד"ה שה לבית אבות: טעם המצווה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכוחו הגדול, כ' הוא מזל הצומח, לכך ציווה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון, ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר ט"ז, ב'), כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלוהיהם וכוחם בהיותו במעלה העליונה שלו, וכך אמרו (שם) קחו לכם צאן ושחטו אלוהיהם של מצרים.

הרמב"ן רואה בשחיטת השה פעולה מכוונת לבטל ערכם של אלילי מצרים. ובכוון זה להראות שהשתחררו ישראל מכל תלות בהשפעה מצרית ושהשתחררו ישראל מפחד מפני אדוניהם המצרים.

כדי שיהיה שחרורם הפנימי קורם לשחרורם החיצוני, מפרש בעל עקדת יצחק (ורבים אחרים עמו) את קרבן הפסח ואף פרטים הקשורים במצוה זו:

עקדת יצחק:

היה מפורסם כי נוגע בכבש או עז כנוגע בבבת עינם של אלוהיהם של מצרים. ועתה יראו ויכירו המצרים, איך התהפך הדבר כמו רגע, עד שעם בזוי ושסוי תחת עבודת עבדים ירימו יד בעדר אשר בחרו להם מצרים לאלוהיהם ולוקח איש שיו ובכרעי מיטתו יאסור אותו לעיניהם (משנה, כלים י"ט, משנה ב') שלושת ימים ואין לאל ידם להציל, יומו יבוא ושחט אותו לפניו בעוד השמש בצהרים וקול דמיו צועקים על כל דלת ועל כל מזוזה... ונאכל גלוי לכל כדמותו וצלמו, ראשו על כרעיו ועל קרבו; ובדרך ארעי ובזיון יכרו עליו לאכול את כל בשרו... עד אור הבוקר והנותר שרוף ישרף, והכלבים עזי הנפש (=המצרים) לא יוכלו לנבוח; וכדי ביזיון וקצף בעיני ההמון המצרי. ואף כי חכמי חוזיהם המעמיקים בחכמתם, הרואים בכוכבים את צורת הטלה למזל למו, החושבים אותו ראשון למלכות ושהוא (מזל טלה) הנותן להם כח לעשות את החיל ההוא, הנה הם מכירים ומרגישים את כל מפלתו, בעשור לחודש הזה ראשית ממלכתו, עודנו בבחרותו ושליש זמנו, ואחר כך שחיטתו ואכילתו ביום ארבעה עשר, שהוא תכלית גבורתו על ידי המאור הגדול העומד איתו במחיצתו.

ועוד עיין גיליון בא תשי"ז שאלה ג:

ר' יעקב מקלנבורג, הכתב והקבלה:

...באמת היו בישראל דברים מונעים הגאולה, כמו שאמרו רבותינו, שהיו עובדי אלילים במצרים, והיה רצונו ית' לטהרם, וציוה עליהם קרבן פסח, ובזה יורו, כי שבו מדרכם הרעה ובשחיטת האלוה עצמו אשר היו עובדים אותו. והנה אות האהבה השלמה הוא לבלי יכנס בלב האוהב שום פחד ודאגה מאיזו סכנה למלא רצון הנאהב, אבל ישים נפשו בכפו ויסתכן לבלי הימנע מעשות רצונו, לכן ציווה ה' שיעשו ג' פעולות בזביחות האלוה של המצרים לעיניהם בפרסום גדול ולא ישיתו לב על הסכנה העצומה, שיחרה אף המצרים ויקומו עליהם להשמידם, כמאמר משה (ח', כ"ב). עם כל זה לא ימנעו מלמלא המצוה בשווקים וברחובות עד הביאם אותו לביתם בקולי קולות ולא ייראו מן המצרים.
יתר על כן - ישחטו הפסח בכנופיה ובעסק גדול משפחות משפחות בפרסום. ולא יפחדו משונאיהם, ולא די בזה, ועוד אחר כך בעת אוכלם יפרסמוהו לדאבון נפש המצרים ובתתם מדמו על משקופי הבתים והמזוזות לעיני כל עובר וידעו המצרים כי עתה יאכלו את יראתם. הלא ירצו לבוא עליהם בחרבות וברמחים ולנקום בתוך בני ישראל, הנה בכל זאת יעשו רצון קונם ולא יהיה מורך בלבבם. ובזה אות נפלא על שלמות התשובה והדבקם בו ית', והיותם כופרים בעבודה זרה. וזהו "והיה הדם לכם לאות" - לכם, על טוב כוונתכם ויושר אמיתת לבבכם אל אלוקיכם...

ביחס לדם הפסח הנתון על המשקוף ועל המזוזות עיין גיליון בא תש"ז:

ר' שמשון רפאל הירש, (שמות י"ב, ז'-ח'):

היסודות שהנורא כונן עליהם את עמו הם לא האישים הפרטיים... כי אם בתי ישראל - המשפחות - בם בחר לנחלה לו. רק בתוך "הבית" פנימה יגיע היחיד לשלמות. ולכן על דם הקרבן להינתן על המשקוף והמזוזה ובקרבם יאכל קרבן הפסח. המשקוף והמזוזות הם הם נציגי הבתים. כי מושג "הבית" מורכב משני יסודות: האחד, נעילת המקום מבחינה חברתית בפני אזרחי חברת האדם; והשני, סגירה פיזית מפני חדירת עולם כוחות הטבע. האחד מיוצג על ידי הקירות, השני על ידי הגג. שתי המזוזות מייצגות את היסוד התוחם מבחינה חברתית; המשקוף המרמז על הגג, "הנשקף מעל", מסמל את ההגנה הגופנית. העבד שקם והיה לאדם, לאב ולבן למשפחתו, זוכה ל"מזוזות" ו"משקוף": מעמד משפטי ומחסה מאת ה' נגד חדירת כוחות אדם וטבע. אולם, תחילה עליו להתמסר לה' תוך ביטול כל הווייתו הקודמת, ורק אחר כך יזכה "ליהנות מעצמו" באכילת הפסח בבית המוגן מאת ה'. שקר החומות לתשועה נגד אויב, לא הקירות מגינים עליו מפני כוחות אנוש עוינים, ולא הגג בפני כוחות טבע עוינים, אלא ה' מגן בין הקירות ותחת הגג על אלה המתמסרים לו בקרבנם.

וקאסוטו, בפירושו כותב:

יש לראות אולי בדם הפסח כמו בדם המילה סמל להקדשת חייהם של בני ישראל לאלוקים, לנכונותם לשפוך אף את דמם לעבודתו, אם יהיה בכך צורך.

שאלה א מתכוונת להרגיל את הלומד מצד אחד להבחין אף מבעד לניסוחים שונים את הדעות השוות, ומצד שני להכיר שיטות שונות בהם הולכים פרשנים במתן טעמים למצוות. עיין גם שאלה ב4.